מדינת ישראל נ' בשלגה

החלטה

כנגד המשיבה הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של תקיפת חסר ישע על-ידי אחראי, איומים והפרת הוראת חוקית.

יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרה עד תום ההליכים ולצידה הסכמה של התביעה לשחרורה בחלופה.

אציין כי המשיבה שוחררה כבר בהליך המעצר לצורך חקירה, ובהמשך שוחררה על אף הטענה כי הפרה הוראה חוקית, בתנאים ובערבויות ועל אף החלטת שחרור, לא הוגש ערר מטעם המדינה.

בתאריך 27/01/11, הוגשה בקשת המעצר עד תום ההליכים ובאותו דיון קבע כב' השופט שוורץ כי לאחר ששמע טיעוני ב"כ הצדדים ובחן את נסיבות התיק והמשיבה, אינו מוצא לנכון להעתר לבקשת המדינה להחמיר בתנאי שחרורה של המשיבה.

לגופו של ענין קבע כב' השופט שוורץ כי האפשרויות לחלופת מעצר לגבי המשיבה מצומצמות ביותר ואלמלא תתקבלנה יוביל הדבר למעצרה של המשיבה מאחורי סורג ובריח, דבר שאינו נראה מידתי גם לנוכח החלטות השחרור הקודמות.

לפיכך ועד לדיון היום, הורה בית המשפט על שחרורה של המשיבה בתנאים הכוללים מעצר בית ברחובות אצל אדם אשר הודיע לב"כ המשיבה כי יהיה מוכן לארח את המשיבה בביתו, חובת התייצבות בתחנת המשטרה או בבית המשפט בכל עת, איסור יציאה מן הארץ. כמו כן העמיד כב' השופט שוורץ את הערבויות שנחתמו במעצר הימים לטובת שמירה על תנאי השחרור הנוכחיים.

עוד הורה כב' השופט שוורץ כי נאסר על המשיבה ליצור קשר עם המתלונן ובני משפחתו ולהתקרב למקום מגוריו ובתחום רדיוס של 400 מטר מהם.

בדיון היום טענה ב"כ המשיב כי לעת הזו אינה חולקת על קיומן של ראיות לכאורה בהסתמך על עדות המתלונן, על אף שאף היא לטעמה אינה חפה מפגמים.

יחד עם זאת טענה ב"כ המשיבה כי עדיין אין מקום לקביעת תנאי מגביל של מעצר בית בעניינה של המשיבה, כאשר לדבריה גם אם קיימת מסוכנות מצד המשיבה, הרי שעסקינן במסוכנות נקודתית כלפי המתלונן, אשר ניתן לאיינה על דרך הרחקה ממנו ואין טעם וצורך בהצהרת צעדיה של המשיבה באופן שתאלץ להיות סגורה בבית משך 24 שעות ביממה.

אשר לחשש להמלטות מאימת הדין, טענה ב"כ המשיבה כי מעצר הבית ללא הפיקוח הוא שיכול לאיין את החשש להמלטות מאימת הדין, כמו כן הוסיפה כי לו רצתה המשיבה להמלט כטענת המדינה, יכלה לכאורה לעשות זאת בפרק הזמן הארוך בו היא משוחררת אשר אינם מניחים את דעת המדינה.

ב"כ המבקשת בפתח טיעוניה, עתרה להחמיר בתנאי שחרורה של המשיבה וביקשה להצביע על טעויות שנפלו בהחלטת כב' השופט שוורץ. אציין כי בית המשפט מפי מותב זה קטע באחת את נסיונה של ב"כ המבקשת להצביע על טעויות כאמור לטעמה.

בית המשפט זה אינו יושב כערכאת ערר על החלטות מותב אחר של בית המשפט זה.

לו סברה המבקשת כי שגה כב' השופט שוורץ, צריכה הייתה להגיש ערר לבית המשפט המחוזי ואין בנימוק כי דובר רק בהחלטת ביניים כדי להצדיק נסיון לנסות ולתקן החלטה שניתנה ועליה לא הוגש ערר.

היחיד שיכול לבקר את החלטות בית המשפט השלום הוא בית המשפט המחוזי ולא מותב אחר של בית המשפט השלום.

משכך עתרה ב"כ המבקשת להותיר את התנאים שנקבעו על כנם, וטענה כי יש צורך במעצר הבית משום שהוא מהווה נדבך נוסף המאפשר מעקב אחר תנועותיה של המשיבה באופן שמפחית הוא את החשש להמלטות מאימת הדין.

לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים, ועיינתי בהחלטות קודמות שניתנו בענינה של המשיבה, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להותיר את המשיבה בתנאי מעצר בית מלא.

אכן המסוכנות הנשקפת מפני המשיבה הינה נקודתית כלפי המתלונן וככל שתורחק ממנו, ממילא ובהכרח מאויינת מסוכנותה זו כלפיו.

יצויין כי בין המשיב לבין המתלוננת התקיימו אך ורק יחסי עבודה ומשאלה נותקו באופן מוחלט, אין אף סיבה כי יווצר קשר כלשהו בין המשיבה לבין המתלונן.

לא מצאתי כ המדינה הצביעה על טעם המצדיק הותרתה של המשיבה במעצר בית.