מדינת ישראל נ' ברדה(אחר/נוסף)

גזר דין

כללי:

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של סיוע לסחר בסם מסוכן, עבירה בניגוד לסעיפים 31 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, ולסעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג – 1973.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 23/3/2011 סייע הנאשם לשני אחרים לסחור בסם מסוכן מסוג MDMA, בכך שמסר לסוכנת משטרתית 9 כדורי סם תמורת 500 ₪, אותם העביר לאחד מן האחרים.

ביום 21/9/11 עתרו הצדדים במשותף לשליחתו של הנאשם לשירות המבחן על מנת שיתקבל תסקיר בעניינו, תוך שב"כ הנאשם ביקש כי במסגרת התסקיר תיבחן שאלת ביטול הרשעתו של הנאשם בדין.

תסקיר שירות המבחן:

כפי העולה מתסקיר שרות המבחן אשר הונח על שולחני ביום 29/12/11, מדובר בנאשם בן 27, רווק ונעדר עבר פלילי, העובד כספר במספרה שבבעלותו.

שרות המבחן התרשם כי הנאשם מבין את חומרת מעשיו, מביע חרטה ובושה על התנהלותו ומעורבותו בעבירה נושא כתב האישום ולוקח אחריות על מעשיו, אולם מבטא תחושת קורבנות ביחס להפעלת הסוכנת שהפלילה אותו.

עוד התרשם שרות המבחן כי ההליך המשפטי מהווה גורם מרתיע ומציב גבולות עבור הנאשם, וכי הנאשם השתתף באופן מוצלח בקבוצת המעצרים בה שולב.

נוכח חומרת העבירה בה הורשע הנאשם נמנע שירות המבחן מלהמליץ על ביטול הרשעתו, אולם המליץ על ענישה שיקומית בדמות שרות לתועלת הציבור מחד, ועל ענישה מוחשית ומרתיעה בדמות מאסר מותנה מאידך.

טיעוני הצדדים:

ב"כ הנאשם עתר להימנע מהרשעת הנאשם, תוך שהדגיש את נסיבותיו האישיות של הנאשם ותמך טיעוניו בפסיקה. לעניין העונש ביקש ב"כ הנאשם לאמץ את המלצת שרות המבחן.

ב"כ המאשימה עתרה לעונש מאסר בפועל אשר יכול וירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס, פסילה בפועל ופסילה על תנאי, תוך שהדגישה את הצורך בענישה מרתיעה לכל אחת ואחת מחוליות שרשרת הפצת הסם.

דיון – ביטול ההרשעה:

השאלה מתי ובאילו נסיבות רשאי בית-המשפט שלא להרשיע נאשם בדין אינה מוכרעת לפי שיקולים הרמטיים. עם זאת, נקבעו בפסיקת בתי המשפט קווים מנחים, שמבלי להיות ממצים, יש בהם כדי להדריך את בתי-המשפט בעניין זה. שיקולים אלה הם שיקולים של שיקום מחד גיסא, ושיקולים של אינטרס הציבור מאידך גיסא.

וכך סוכמה ההלכה הנוהגת בעניין ההימנעות מהרשעה:

"מושכלות ראשונים הם כי דרך-כלל, בית משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. לכלל זה - כאשר הוא מוחל על נאשמים בגירים - נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ושלפיו רשאי בית- המשפט, גם כאשר מצא שנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו וליתן בעניינו צו שירות לתועלת הציבור, נוסף על מבחן או בלעדיו. משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם --- באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך-כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה" (ראו לעניין זה ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני; ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל (פורסמו במאגרים המשפטיים))