מדינת ישראל נ' ברגר ואח'

פסק דין

מונחת בפני תביעה כספית שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

בקצירת האומר, ביום 5.11.10 בחנייה בנתב"ג ארעה תאונת דרכים (להלן: "התאונה"), בין שני כלי הרכב נשוא התביעה.

מטעם התובעת העיד בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינו נהג רכב התובעת (להלן: "רכב התובעת"), והוגשו הראיות.

מטעם הנתבעים העידה נתבעת 1 (להלן: "נתבעת 1") שהינה נהגת רכב הנתבעות (להלן: "רכב הנתבעות"), וכן העיד עה/1 שהינו בעלה של הנתבעת 1 שנכח במקום נשוא התאונה, אך לא ראה את התאונה.

בענייננו, יש חולק באשר לאחריות לקרות התאונה, ולנזקים.

בהסכמת הצדדים הוחלט כי הדיון יפוצל, ותחילה תוכרע שאלת האחריות.

עיקר טענות הצדדים:

בקליפת אגוז, לטענת התובעת, רכב הנתבעות שהיה לצד הדרך בין שני כלי רכב, בלט, נסע לאחור ופגע ברכבה. לפיכך הנתבעות אחראיות לקרות התאונה.

לטענת הנתבעות, נהג רכב התובעת עקף את רכבן משמאל, עלה על אי תנועה ופגע ברכבן מצד שמאל.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה, האם נתבעת 1 נסעה לאחור, או האם עת/1 עקף את רכב הנתבעות מצד שמאל?

אין חולק כי רכב הנתבעות נפגע בצדו האחורי שמאלי, ולשיטת עת/1 רכב התובעת נפגע בכנף ימין אחורית.

כבר עתה אומר שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי לדחות את התביעה, ולקבל את גרסתה של הנתבעת 1. נתתי אמון בעדותה של נתבעת 1, הגם שהשתכנעתי שהיה לעדות זו על מה לסמוך.

ובמה דברים אמורים:

העיד עת/1 ותיאר כי כאשר נכנס לחניון בנתב"ג הבחין בשלושה רכבים שעמדו לצד הדרך, שרכב הנתבעות עמד באמצע בצורה בולטת לכביש.

כשנשאל עת/1 על-ידי בית-המשפט כיצד התרחשה התאונה, השיב (עמ' 1): "היו שלושה רכבים בצד ורכב אחד בלט החוצה, ביצעתי עקיפה ועברתי כבר עם שלושת רבעי הרכב, לקראת הסוף היתה פגיעה ונוצר מפגש עם הרכב האמצעי".

זאת ועוד, הוסיף כי יצא מנקודת הנחה כי נתבעת 1 יצאה "ברוורס", אך לא ראה זאת.

יתרה מכך, העיד עת/1 בחקירתו הנגדית כי במקום יש אי תנועה, אך לא היה לו צורך לעלות עליו, ובאותה נשימה ציין כי רכב הנתבעות ועוד שני רכבים חסמו את הכניסה לחניון (עמ' 2).