מדינת ישראל נ' ברגמן

גזר דין

הנאשם שבפניי הורשע על סמך הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3), 64ב(א) ו- 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") ; ועל תקנה 169 א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961.

תמצית הטענה העובדתית היא כי ביום 18.06.2011 בשעה 00:02, נהג הנאשם ברכב מסוג "מאזדה" מ"ר 71-258-27, בהיותו שיכור. בבדיקה שנערכה לו באמצעות מכשיר הינשוף, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר נשוף הוא מעט מעל הכמות המותרת בחוק.

משום שכך, ב"כ המאשימה ביקש להשית על הנאשם את עונש המינימום הקבוע בחוק, מאסר על תנאי וקנס. מנגד, הסנגור ביקש להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, ולהפחית מפסילת המינימום ולהמיר את יתרת הפסילה בפסילה על תנאי ובביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור.

כידוע ישנה מחלוקת בין בתי המשפט לתעבורה בשאלת הענישה הראויה על נאשמים שנתפסו בנהיגה בשכרות. ככלל, נציגות המאשימה בירושלים (בניגוד גמור ומוחלט למדיניות המאשימה בשאר הארץ) סבורה כי על נאשמים שנתפסו נוהגים בשכרות יש להשית באופן גורף את עונש המינימום הקבוע בפקודה, ורק במקרים חריגים ביותר, ניתן להשית פחות. לצערנו, עד כה לא ברור לנו מהם אותם המקרים החריגים והקיצונים המצדיקים פסילה פחותה מעונש המינימום.

לאחרונה בשל הבעייתיות הקיימת בתיק השכרות המדינה מבקשת לתקן את החוק ולקבוע מדרג בעניין הנהיגה בשכרות. תיקון 106 לפקודת התעבורה מבקש לקבוע דירוג על פי רמת האלכוהול וזוהי הלשון המוצעת (בתזכיר):

כשבבדיקת דגימת נשיפה או דגימת דם (להלן – דגימות) נמצא בגופו של הנהג עד פי אחד וחצי מריכוז האלכוהול המותר, ואם מדובר בנהג שחל עליו ריכוז מותר מופחת לפי פסקה (3א) להגדרת "שיכור" בסעיף 64ב לפקודה, בגופו נמצא עד ריכוז האלכוהול המותר דרך כלל– עונש המינימום יהא פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה לשנה אחת;

כיוון שהיום הכמות על פיה מרשיעים היא 290 מיקרו-גרם, הרי עד לכמות של 435 מיקרו-גרם עונש המינימום המוצע על ידי המדינה, הוא רק שנה אחת, ומדוע לכן יגרע חלקו של הנאשם שהודה ולא ניהל הליכים ולא משך הדיון? מוזר הוא שהמדינה בכובעה האחד טוענת שיש לשנות החוק הקיים, ובכובעה השני מגינה עליו בחירוף נפש אפילו אם ישנן נסיבות שלא לדבוק בו.

עוד יש להוסיף כי טענת התביעה שבתי המשפט עומדים על פסילת המינימום אין לה על מה שתסמוך. מחקר ראשוני שנעשה ע"י ד"ר שומרון מויאל ופרופסור מימי אייזנשטדט הראה כי בקרוב ל - 65% מתיקי השכרות, היה האורך הממוצע של הפסילה פחות משנה ובמקרים רבים חודשים ספורים. נתון אחר הראה כי ממוצע הפסילה בכלל התיקים (החמורים והקלים יחדיו) היה 13.5 חודשים עם סטיית תקן משמעותית של 11.2 חודשים. המשמעות של סטיית התקן היא כי היו הרבה מאוד מקרים בהם הפסילה הייתה נמוכה (המחקר הוצג בהשתלמות שופטי התעבורה בחודש פברואר 2012).

לאלה יש להוסיף כי מוזרה בעיני עמדתה של התביעה שכן התביעה עצמה הגיעה לפניי לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש פעמים להסדרי טיעון שבמסגרתם הוטלו על נאשמים עונשי פסילה נמוכים להפליא משיקולים של "נסיבות מיוחדות". אם הבנתי נכון, הרי לגרסת התביעה יכולה היא להגיע להסדרים ולקבוע כי ישנם נסיבות מיוחדות, אך בית המשפט איננו רשאי לעשות כן, וגישה זו כמובן איננה יכולה להתקבל. במילים פשוטות יותר, התביעה גורסת כי היא ורק היא תקבע מהן הנסיבות המיוחדות. דעתי שונה היא שכן לא יעלה על הדעת כי קביעת הענישה תעשה על ידי התביעה דווקא.

ככלל עמדתו של מותב זה היא שבהתקיים נסיבות מיוחדות במקרה הקונקרטי שלפניו רשאי הוא להשית פחות מעונש המינימום ולהורות שהפסילה חלקה תהא על תנאי. זאת בהתאם לסמכות שהוענקה לו בחוק. בהקשר זה יש לציין כי שיטת הענישה בשיטתנו היא שיטה המשקלל את נסיבותיו המיוחדות של כל אדם ואדם.

כמובן, השאלה היא האם במקרה שלפנינו יש נסיבות מיוחדות? התשובה היא כן.

במקרה שלפנינו, התרשמתי כי מדובר בנאשם צעיר ונורמטיבי שמעד מעידה חד פעמית ושתה מעל הכמות המותרת בחוק. התרשמתי כי העבירה המיוחסת לו, אינה מאפיינת את התנהגותו היום יומית ואת אורח חייו.

נוסף על כך, עיון בתסקיר שירות המבחן שנתין בעניינו של הנאשם עולה כי מדובר בנאשם בן 21, המנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי. הנאשם סיים 12 שנות לימוד. סיים שירות צבאי מלא כלוחם בצנחנים. הנאשם עובד לפרנסתו כמלצר וברמן במסעדה. שירות המבחן לא התרשם כי קיימת בעייתיות של שימוש לרע באלכוהול והנאשם לקח אחריותו על מעשיו. וכך מצוין בתסקיר: "התרשמנו מבחור חיובי, אחראי, בעל יכולת להתבוננות בוחנת וביקורתית על עצמו וסביבתו. ניכר כי מכבד חוק. לא התרשמנו מקיומה של בעייתיות סביב שימוש לרעה באלכוהול. לוקח אחריות לביצוע העבירה המיוחסת לו".

לאחר ששירות המבחן התרשם באופן חיובי מהנאשם, בנה לו תוכנית בהיקף של 250 שעות לתועלת הציבור במסגרת הלשכה לשירותיים חברתיים במבשרת, בעבודות הובלות, אריזות סדר וניקיון.

הנאשם הודה בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום ובכך חסך מזמנו של בית המשפט. הודאתו של הנאשם בפניי ובפני שירות המבחן מלמדת יותר מכל כי הנאשם הפיק לקח לחיים.

בנסיבות האמורות, הגעתי למסקנה כי מן הראוי להטיל על הנאשם את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקללתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ולאור נסיבותיו האישיות של הנאשם, הודאתו באשמה, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, כמות האלכוהול ורכיבי הענישה תחליפים.

לסיכומו של דבר, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:

פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל שישה חודשים בניכוי הפסילה מינהלית שכבר ריצה. הנאשם יפקיד את רישיונו בתוך 60 ימים מהיום. יתרת שמונה עשרה החודשים יהיו על תנאי לשלוש שנים, אם ינהג בזמן שכרות.

250 שעות לתועלת הציבור, אותן יבצע הנאשם במסגרת "הלשכה לשירותיים חברתיים במבשרת", בעבודות הובלות, אריזות סדר וניקיון. אם יהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך בכתב לבית המשפט. הנאשם מוזהר כי אם לא יעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"צ ולגזור את דינו מחדש.