מדינת ישראל נ' בעיני

החלטה

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר המבקש ביום 11.07.13, במסגרתו הורשע המבקש בעבירה של נהיגה בשכרות והוטל עליו קנס בסך 2,500₪ ונפסל רישיונו לתקופה של 28 חודשים, וכן נפסל רישיונו לתקופה של 6 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, קבע שתי עילות חלופיות לביטול פסק דין שניתן בהעדר: העילה הראשונה – מתן הסבר סביר להיעדרות, והשנייה – להצביע על קיומו של חשש ממשי לעיוות דין. [ ראו לעניין זה רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל ( ניתנה ביום 2.10.03) ]

באשר לאי ההתייצבות – המבקש טען כי לא התייצב לדיון משום לא ידע על מועד הדיון, זאת מפני שלא ידע על משלוח הדואר הרשום ומעולם לא נתבקש לקבל מכתב דואר רשום. אין מחלוקת כי המבקש לא דרש את ההזמנה לדין מבית הדואר כעולה ברורות מההזמנה לדין המצויה בתיק והן מדבריו של המבקש עצמו. לאור אישור המסירה, קיימת חזקת מסירה הפועלת לחובתו של הנאשם. בהקשר זה, אפנה לנאמר בע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, (2007):

"התקנה איננה דורשת בחינה מדוקדקת מה עלה בגורל המשלוח ודי כי חלפו 15 ימים מיום יציאתו למען הנכון בדואר רשום וכי המערער לא הרים את הנטל להראות כי לא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו. משקמה החזקה, יכול המערער לנסות ולסתור אותה בהליך העיקרי, תוך שיעלה טענותיו לעניין הכיתוב "לא נדרש" המופיע על אישורי...".

בענייננו, כאמור, קיימת חזקת מסירה ולא הוצגה כל ראיה של ממש מרשות הדואר או ראיה אחרת הסותרת אותה. על כן אינני רואה בפני סיבה מוצדקת להיעדרותו של הנאשם מהמשפט אליו זומן כדין.

חשש לעיוות דין- המבקש הורשע בכך שנהג בשכרות. אין בבקשתו פירוט כלשהו של טענות הגנה או התייחסות לראיות. לפיכך יש לקבוע כי לא הוכח חשש לעיוות דין.

למעלה מן הדרוש, בחנתי גם את עניין העונש בזיקה לעניין עיוות הדין, המבקש הורשע בעבירת נהיגה בשכרות, כאשר רמת ריכוז האלכוהול בגופו עמדה על 565 מק"ג, רמה הגבוהה בהרבה מעל המותר עפ"י חוק. בית המשפט נמנע, בהעדרו מלהטיל עליו עונש מאסר מותנה שהינו רכיב ענישה מקובל בעבירות מסוג זה. ולכן, גם העונש שהוטל על המבקש הינו במתחם הענישה הסביר והמקובל ועל כן גם מצד העונש שהוטל עליו, לא קיים חשש לעיוות דין.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ו' אלול תשע"ג, 12 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.