מדינת ישראל נ' בסה

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגשו תשעה כתבי אישום, כולם בגין חניית רכבו בתחום תמרור האוסר עצירה, חנייה או העמדה של הרכב ובניגוד להוראות חוק העזר רמת-גן (העמדת רכב וחנייתו) תש"מ- 1980. שבעה כתבי אישום הוגשו בקשר לחנייה ברחוב תובל 23 ושני כתבי אישום הוגשו בקשר לחנייה ברחוב זיסמן 10.

ביום 19.9.11, במסגרת ישיבת ההקראה, כפר הנאשם בעבירות המיוחסות. הנאשם לא חלק על עצם החנייה במקום אסור, אלא שלטענתו החנה את רכבו, הנושא תג נכה, בהתאם להוראות חוק חניה לנכים, התשנ"ד – 1993 (להלן – החוק או חוק חניה לנכים).

בישיבת ההוכחות העידו שני הפקחים שערכו את הדוחות נשוא האישומים. הפקח דוד גלעד להלן – גלעד) העיד בקשר לדוחות שנתנו במועדים הבאים: ביום 8.6.10 בשעה 10:06 (ת/1); ביום 3.6.10 בשעה 10:05 (ת/2); ביום 26.4.10 בשעה 11:10 (ת/3); ביום 22.8.10 בשעה 14:36 (ת/4). הפקח אבי היימן (להלן – היימן) העיד בקשר לדוחות שנתנו במועדים הבאים: ביום 2.6.10 בשעה 11:10 (ת/5); ביום 9.6.10 בשעה 13:25 (ת/6); ביום 1.7.10 בשעה 10:18 (ת/7); ביום 6.6.10 בשעה 13:11 (ת/8) וביום 25.5.10 בשעה 10:35 (ת/9).

חוק חניה לנכים, שנועד להקל על ציבור הנכים במציאת מקומות חניה, מספק הגנה לנכה במקום בו חל איסור על כל אדם אחר בהעמדת רכב במקום אסור. סעיף 2(א) לחוק קובע כי נכה רשאי להחנות את רכבו, אשר נושא תג נכה, במקום שאין החניה מותרת בו בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: (1) בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה; (2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה; (3) החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים; (4) החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה.

הנטל להוכיח כי התקיימו כל ארבעת התנאים שבסעיף 2 מוטל על מבקש ההגנה, דהיינו על מי שחנה במקום. ככל טענת הגנה, על המבקש להוכיח התקיימותה בדרגה של מאזן הסתברויות ואין צורך שיוכיחה "מעל לכל ספר סביר".

הצדדים אינם חלוקים בקשר לכך שהנאשם החנה את רכבו בנתיב נסיעה אסור, אולם הם חלוקים בשאלת קיומה או הוכחתה של הפרעה ממשית לתנועה, כאמור בסעיף 2(א)(4) לחוק. לטענת המאשימה, די בכך שהנאשם החנה את רכבו בנתיב נסיעה פעיל כדי לדחות את הגנתו, וזאת במיוחד כאשר מדובר במתחם הבורסה, המהווה ציר מרכזי וסואן, הנמצא במתחם עסקים רבים ופעילים. לטענת הנאשם, אין לקבל את טענת המאשימה כי די בחנייה בנתיב נסיעה כדי להוות הפרעה ממשית לתנועה.

אני מסכים עם הנאשם כי אין לקבל את הגישה שלפיה חנייה בנתיב נסיעה פעיל מהווה תמיד הפרעה ממשית לתנועה, שכן עמדה זו מרוקנת מתוכן את הוראות חוק חניה לנכים, שנועד כאמור להקל עם הנכים. הפרשנות שיש ליתן לרכיב "ההפרעה הממשית" חייבת לעלות בקנה אחד עם תכלית החקיקה, שנועדה כאמור ליתן מענה לציבור הנכים המוצא עצמו, לא אחת, מתמודד עם בעיות של נגישות למקומות ציבוריים ופרטיים. בהקשר זה יש לזכור גם כי סעיף 3 לחוק חנייה לנכים קובע מפורשות מה הם המקומות שבהם לא תחול ההגנה שבסעיף 2 (צומת, תחנת אוטובוס ועוד), ונתיב נסיעה לא נמנה עם אותם המקומות.

לפיכך, כאשר מדובר בנתיב נסיעה פעיל, יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של המקרה כאשר, כאמור, הנטל להוכיח כי אין המדובר בהפרעה ממשית רובץ לפתחו של הנאשם.

לגבי רחוב תובל 23: עיינתי בכל התמונות שצולמו על-ידי הפקחים ברחוב תובל 23 (ת/1, ת/2, ת/3, ת/5, ת/6, ת/7, ת/8) וצולמו על-ידי הנאשם (נ/1 ו- נ/2) ומהן למדתי כי הנאשם החנה את רכבו בנתיב נסיעה צר, במובן שלא ניתן לנסוע בו בעת שרכב חונה. מעבר לכך שמדובר בנתיב נסיעה צר, הרי שמדובר בנתיב נסיעה שיועד לנהגים החפצים לפנות ימינה לתוך חניון ונראה בבירור כי הנאשם וכלי הרכב הנוספים שחנו באותו נתיב, לא אפשרו לנהגים לעשות כן מהנתיב המתאים. במצב דברים זה, מקובלת עליי עמדת המאשימה כי ההפרעה הממשית באה לידי ביטוי לא רק בכך שלא התאפשרה נסיעת כלי רכב בנתיב המתאים ואלה נאלצו כאמור לבצע עבירות תנועה, אלא גם בכך שהפנייה לחניון מנתיב הנסיעה ישר מפריעה גם לכלי הרכב הנוהגים בנתיב זה.

לכך יש להוסיף את עדותם הברורה של הפקחים, שלא נסתרה, לפיה: "הרכבים עומדים על נתיב נסיעה ולא מאפשרים את הזרימה הנורמאלית של כלי הרכב בבוקר.....הכביש הזה סואן" (עמ' 5 ש' 15); "הנתיב הזה הוא נתיב שמיועד לכל הרכבים שבאים לחניונים, וזה נתיב נסיעה עצמו. זה נתיב שמפנה ימינה לחניון. רכבים שעומדים שם מפריעים לרכבים שרוצים להיכנס לחניון ואז רכבים אלה עומדים בתוך נתיב הנסיעה ומפריעים לתנועה שנוסעת ישר" (עמוד 10 שורה 13); "הכניסה לרח' תובל, ברגע שהוא חסום, מי שצריך לחניון נאלץ להמתין. אתה מצלם שאין עומס תנועה. כשיש עומס תנועה בהחלט רכבים שחונים שם מפריעים לרכבים להיכנס לחניון" (עמוד 12 ש' 19).

לגבי רחוב זיסמן 10 – עיינתי בתמונות שצולמו על-ידי הפקחים (ת/4, ת/9) ובתמונות שצילם הנאשם (נ/3, נ/4) ומהן למדתי כי הנאשם החנה את רכבו בנתיב נסיעה פעיל וצר באופן שמונע עשיית שימוש בנתיב הנסיעה בהתאם לייעודו. התמונות שהוגשו לעיוני מצביעות באופן מובהק כי הנהגים שנסעו בנתיב הנסיעה שבו החנה הנאשם, נאלצו לסטות לנתיב נסיעה הימני כדי להמשיך בנסיעתם (ראה בעיקר ת/9 ונ/4).

מעדותם של הפקחים בהקשר לרחוב זיסמן ניתן ללמוד כי "רשמתי לו דו"ח בכל זאת, כי הוא עומד בנתיב נסיעה ומפריע" (עמוד 6 שורה 15); "הוא לא ישר ואין שדה ראייה" (עמוד 9 שורה 1); "הוא לא יכול לנסוע בגלל שמכוניות עומדות שם.....הוא מחכה עד שמכוניות יעברו, ואז הוא עובר לנתיב השמאלי" (עמוד 9 שורה 13 ואילך)"; "מי שנכנס מרחוב מנחם בגין לתוך רחוב זיסמן זה אכן כניסה לבורסה, מול מלון שרתון, חוסם נתיב. כל המכוניות נוסעות בצד ימין, חייבות לנסוע לצד שמאל של הכביש, כי מי שחונה שם, חוסם את נתיב הנסיעה" (עמוד 11 שורה 13).

הנאשם העלה טענות בנוגע למידת ההפרעה לתנועה בקשר לשני הרחובות. כך לדוגמא נטען כי "לא נגררו משם מכוניות...דבר שמלמד שזה לא מפריע לטענתי" (עמוד 14 שורה 15) וכן כי "כל נהג מחליט בעצמו לאן להסתעף" (עמוד 15 שורה 4); "יש את המכולה שאני זוכר שעמדה לפחות שבועיים במקום מאד קרוב לכניסה לחניון....ואם למכולה מותר להיות שם.....אז בוודאי גם שרכבים שעומדים הם לא מהווים הפרעה לתנועה" (עמוד 15 שורה 11). טענות אלה אינן יכולות לסייע לנאשם שכן – מעבר לכך שלא הובאו ראיות בקשר לכך ולא הוצגו הנסיבות הכוללות – גם אם היו מוכחות, הרי שאין בהן כדי לשלול את המסקנה כי האחרון החנה את רכבו באופן שגורם הפרעה ממשית לתנועה.

אין בידי לקבל גם את טענת הנאשם שלפיה הפקח היימן הנחה אותו להחנות את רכבו ברחוב זיסמן. מעבר לכך שטענה זו הוכחשה על-ידי היימן (עמוד 12 שורה 12), הרי שלא מצאתי היגיון בכך שהפקח ינחה את הנאשם להחנות ברחוב מסוים ואז ייתן לו דוח בגין חנייה באותו הרחוב.

דומני כי כאשר החנייה האסורה מסכלת את השימוש בנתיב נסיעה פעיל בהתאם לייעודו, כמו בענייננו, על מבקש ההגנה להציג ראיות ממשיות על מנת להוכיח כי אין המדובר בהפרעה ממשית לתנועה ואין להסתפק באמירה כללית. דברים אלה נכונים במיוחד במקרים בהם הנהגים החנו את רכבם ועזבו את המקום. במצב דברים כזה ובנסיבות שכאלה, אין חובה על הפקח להנציח את ההפרעה הממשית או להמתין במקום עד אשר יבחין במו עיניו בהפרעה ממשית, כפי שנטען במרומז על-ידי הנאשם, והציפייה כי יעשה כן, כאשר נטל ההוכחה רובץ כאמור לפתחו של מבקש ההגנה, איננה סבירה בעיניי.

לעומת זאת, כאשר מדובר בנתיב נסיעה רחב דיו המאפשר חניית רכב מבלי שיסוכל השימוש בנתיב הנסיעה או כאשר אין המדובר בנתיב נסיעה פעיל (לו החניון ברחוב תובל היה סגור, למשל בשעות הלילה או ימי מנוחה, אז לא ניתן היה לסווג את הנתיב כפעיל), אז נטל ההוכחה על מבקש ההגנה קל יותר והוא עשוי לעמוד בו אף מבלי שתוצגנה ראיות עצמאיות, אולם כאמור לא כך הם פני הדברים בענייננו.

לאור האמור, אני סבור כי לא עלה בידי הנאשם להוכיח, ברמה הנדרשת, כי הוא חוסה בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 2 לחוק ואני מרשיע אותו בכל העבירות שיוחסו לו בכל כתבי האישום.

ניתנה והודעה היום ט"ז כסלו תשע"ב, 12/12/2011 במעמד הנוכחים.

צחי עוזיאל, שופט

גזר דין