מדינת ישראל נ' בננו

גזר דין

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 25.03.14, הורשעה הנאשמת, על פי הודאתה בעבירות של העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל, בניגוד להוראות סעיף 2 (א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק") והעסקת עובד זר מבלי שהסדיר לעובד ביטוח רפואי, בניגוד להוראות סעיף 2 (ב)(3) לחוק.

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טען, כי בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, יש לקבוע את העיקרון המוסרי של העבירה במנותק מהנסיבות האישיות של הנאשמת וכי הטווח צריך להיות 25%-75% מהסכום המקסימלי הקבוע בחוק, שהנו 58,400 ₪. ולפיכך, בגין העבירה של העסקה שלא כדין להשית על הנאשמת קנס בגובה של 25,000 ₪ ובעניין ביטוח רפואי - 10,000 ₪.

כמו כן, הפנה לבג"ץ 9722/04 וכן לדברי ההסבר לחוק וטען, כי המחוקק ביקש להגן על כלכלת ישראל ועל העובדים הזרים באמצעות חקיקה מתאימה ודרך המעסיקים וכי מדובר בעבירה כלכלית, שהפכה למכת מדינה, ואשר דרך המלך לגביה הנה הטלת קנס משמעותי.

לעניין נסיבות ביצוע העבירה, טען, כי מדובר בנאשמת שהעסיקה בקביעות עובדת זרה מהפיליפינים בביתה במשך 4 חודשים עובר למועד הביקורת שנערכה ביום 11.1.12 , בתדירות של פעם בשבוע, בעבודות משק בית. העובדת הנ"ל הגיעה לישראל באשרת עבודה לענף הסיעוד.

לעניין עבירה של ביטוח רפואי, טען, כי מדובר בעבירה שגם עליה נתן המחוקק דעתו בכך שקבע ביחס לשאר עבירות סוציאליות קנס גבוה יותר מ- 5,000 ₪ בעוד שבעבירות סוציאליות אחרות הקנס הוא 750 ₪. באי העמדת ביטוח רפואי, הטעים, יש סיכון משמעותי לחיי העובדת והפנה בעניין זה לת.פ. 751/08.

לבסוף, טען, כי הנאשמת הסתירה את העובדת מאחרי מסתור כביסה בביתה עת נערכה ביקורת והכחישה את העובדות המיוחסות לה.

נוכח כל האמור לעיל, ביקש כי בית הדין ישית על הנאשמת קנס בסך של 35,000 ₪, וזאת בהעדר ראיות מקלות לעניין מצבה הכלכלי וכן דרש כי הנאשמת תחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה דומה.

הנאשמת מצדה טענה, באמצעות בא כוחה, כי טווח הענישה בעבירות כגון דא נקבע בפסיקתו של בית דין זה בת"פ 29216-09-13 מדינת ישראל נ' אילנית הלל ואח', שם הובאו דוגמאות לעונשים שהושתו על נאשמים שהואשמו בביצוע אותן עבירות.

בהקשר של היות העבירות בעלות אופי כלכלי, טען הסניגור, כי הנאשמת לא חיפשה רווח כלכלי בהעסקתה של העובדת הזרה, שכן שילמה לה תעריף גבוה יותר מאשר היתה משלמת לעובדת ישראלית.

לעניין היסוד הנפשי, טען, כי לנאשמת קמה הגנה של טעות במצב הדברים, שכן סברה כי לעובדת אישור שהייה כדין וגם ביטוח רפואי, שכן היא הועסקה ע"י כל השכנים בסביבה. עוד הוסיף, כי העובדת הועסקה פעם בשבוע בלבד, למס' שעות בודדות ללא לינה, ועל כן יש לקחת זאת בחשבון לעניין טווח הענישה הראוי כמו גם את העובדה, שהנאשמת הודתה בישיבת ההקראה בעובדות המיוחסות לה ובכך חסכה בזמן שיפוטי יקר ועל כן יש לזקוף זאת לזכותה.

לעניין נסיבותיה האישיות של הנאשמת, טען, כי הנאשמת נעזרת לפרנסתה בבנה, שכן וחרף העובדה שהיא גרה תחת אותה קורת גג עם בן זוגה, הרי שבפועל הם חיים בנפרד.

כמו כן, הסניגור הציג אישורים רפואיים בנוגע למצבה של הנאשמת וטען, כי לאור כל האמור לעיל, מבוקש, כי יוטל עליה קנס מינימלי.

הכרעה

סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 קובע כדלקמן:

"הורשע אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 13, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מסכום הקנס המנהלי שהוטל עליו לפי סעיף 8, אלא אם כן ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

בענייננו מדובר על כתב אישום ייזום מטעם המאשימה ולא בבקשה להישפט. לחובתה של הנאשמת ייאמר, כי העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה הוגדרה כעבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות (ראו: ע"פ 1001/01 מדינת ישראל - ניסים (פורסם במאגרים המקוונים).

במקרה דנן, נלוות אליה עבירה נוספת - העסקת עובד זר ללא הסדרת ביטוח רפואי.

טווח ענישה