מדינת ישראל נ' בנין

גזר דין

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 13.05.14, הורשעה הנאשמת, על פי הודאתה בעבירות של העסקה שלא כדין – עבירה על סעיף 2 (א)(1) ו -(2), והעסקה ללא ביטוח רפואי, לפי סעיף 2 (ב)(3) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991.

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טען, כי הקנס המקסימלי שקבוע לכל אחת מהעבירות בחוק, הינו 58,400 ₪ וכי נסיבות העבירה במקרה זה הינן העסקה של עובדת במשך תקופה של כ- 7 חודשים, אגב הלנתה בבית הנאשמת, וזאת מבלי שתהיה לעובדת אשרת שהייה בישראל, במועד הביקורת, שכן היא הגיעה לישראל עם אשרת עבודה סיעודית, שתוקפה פג בשנת 1998.

עוד הטעים, כי מדובר בעבירות שהפכו למכת מדינה והנן בעלות אופי כלכלי. לפיכך, על הקנס הקבוע בצידן להיות כלכלי והרתעתי, בהתאם. ב"כ המאשימה הוסיף וטען, כי מדובר בעבירה שפוגעת הן במשק העבודה הישראלי בכללותו והן במטופלים הסיעודיים, אשר נותרים לעיתים זמן רב ללא מטפל, מאחר והעבודה במשק בית הינה עבודה קלה מהעבודה הסיעודית, והכל על רקע כך, שהמחוקק לא הכליל את ענף משק הבית במסגרת הענפים שניתן לקבל בגינם רישיון העסקה.

עוד הזכיר, כי בהתאם לתיקון בחוק עובדים זרים, אשר חל בתיק זה, הקנס שיש להשית על העבירה של העסקה הינו לפחות כפל הקנס המינהלי וכי המאשימה סבורה שמתחם הענישה שיש לקבוע בתיק על העבירה של העסקה שלא כדין, הוא בין 20% מגובה הקנס המקסימלי, ל-70%, וכי הקנס על העבירה של העסקה ללא ביטוח רפואי צריך להיות בין 6,000 ₪ ל-10,000 ₪.

בתוך מתחמי הענישה הנ"ל, עתר כי הקנס שיושת על הנאשמת יעמוד על 28,000 ₪ בגין העבירה של העסקה שלא כדין וקנס של 8,000 ₪ בגין העסקה ללא ביטוח רפואי וכי ביה"ד יחייב אותה לחתום על התחייבות להימנע מעבירות לחוק עובדים זרים למשך 3 שנים מיום מתן גזר דין.

הנאשמת, באמצעות בא כוחה, טענה, כי בהתאם לסעיף 5 לכתב האישום, צוין, כי ההיתר לעובדת פקע במרץ 1998, ועל כן אין רלבנטיות לשאלת אותה עובדת סיעודית, משלא הייתה לה שום אפשרות לעבוד אצל מטופל אחר.

עוד טען, כי הנאשמת הנה אישה נורמטיבית ושומרת חוק, אם חד הורית המגדלת את שני ילדיה לבדה ונושאת בכל עול גידול הילדים, מאז גירושיה מבעלה וכי זהו המקרה בו היה על המאשימה לשקול הטלת קנס מנהלי חלף הגשת כתב אישום.

עוד טען, כי כל התהליך והעמדה לדין והנוכחות בבית הדין, קשים לנאשמת, וכי העבירה בוצעה בתום לב בשל העובדה שהיא סברה כי אותה נתינה זרה שהגיעה אליה ואשר אותה העסיקה, הייתה בהליכי הסדרת מעמדה, ולא כעובדת סיעודית.

לאור האמור לעיל, ולאור העובדה שהנאשמת לקחה אחריות על מעשיה, הפנימה את חומרת המעשה וחסכה זמן שיפוטי, עתרה לכך שבית הדין יסתפק בגובה הקנס המנהלי.

דיון הכרעה

סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 קובע כדלקמן:

"הורשע אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 13, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מסכום הקנס המנהלי שהוטל עליו לפי סעיף 8, אלא אם כן ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

בענייננו מדובר על כתב אישום ייזום מטעם המאשימה ולא בבקשה להישפט. לחובתה של הנאשמת ייאמר כי העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה הוגדרה כעבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות (ראו: ע"פ 1001/01 מדינת ישראל - ניסים (פורסם במאגרים המקוונים).

במקרה דנן, נלווית אליה עבירה נוספת - העסקת עובד זר ללא הסדרת ביטוח רפואי.

טווח ענישה

העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שלא היתה הקפדה על כך שעובדים זרים ישובו לארצותיהם עם פקיעת אשרת העבודה. לכל אלה הצטרפה תופעת הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של העובדים הזרים, אשר התרחשה בהיקף גדול מצד חלק מהמעסיקים, ופגעה בערכי יסוד של החברה ובדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן:

"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו)

דא עקא, שבמקרים רבים, ההרתעה שיוצר הקנס המנהלי, העומד על סך 5,000 ₪ (לכל עבירה), איננה מספקת, ולא אחת הוברר כי מי שהוטל עליו קנס מנהלי איננו נרתע מלשוב ולבצע עבירות.