מדינת ישראל נ' בן שיטרית ואח'

החלטה

העניין הנתון להכרעתי, בקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן בפני תובענת התובעת לסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין המשמשים כבית החולים "הלל יפה" בחדרה, חלקות 21-23 בגוש 10012. אציין כי התובענה הוגשה כתובענה לסילוק יחד הנלווית לתובענה כספית, ואולם עפ"י הודעת ב"כ התובעת מיום 29.4.2013, התובעת מחקה את הרכיב הכספי מתובענתה, והותירה את התובענה לסילוק יד בלבד.

על פי המתואר בכתב התביעה, עוד משנות השמונים של המאה הקודמת, הופעל מזנון ביה"ח על ידי מר יעקב בן שטרית ז"ל, כמסגרת שיקומית עבורו, בהיותו נכה צה"ל. הנתבעת 1 הינה אלמנתו של המנוח, והנתבע מס' 2 הינו בנו. טענת התובעת הינה, כי עם פטירתו של המנוח בשנת 2009, פג תוקפו של ההסכם שבין הצדדים, ולמעשה הנתבעים מחזיקים במזנון ביה"ח ללא הסכם וללא זכות שבדין.

במסגרת זאת, כמתואר בכתב התביעה, נערכה פגישה ביום 14.2.2010, במסגרתה הובהר כי עם פטירת אב המשפחה, פקע ההסכם שבינו ובין התובעת, ולפיכך נדרשו הנתבעים לפינויו של המזנון. בין לבין ניתנו ארכות נוספות, ונעשו פניות לצדדי ג' על מנת שיסייעו במציאת פתרון מניח את הדעת לנתבעים, ואולם הלכה למעשה, טוענת התובעת, כי חרף מספר דרישות לסילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין, לא סילקו הנתבעים ידם, מהמקרקעין אשר בבעלות התובעת, מקרקעין להם זקוקה התובעת בשל צרכיה, ומבלי שיש להם כל זכות שבדין להחזיק במקרקעין.

הנתבעים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן, ובמסגרת זאת טענו כי עוד בשנת 1980 הובטח לאבי המשפחה כי יזכה למעמד של דייר מוגן, וכל עוד יעמוד בתנאי ההסכם שבין הצדדים, לא תילקחנה זכויותיו ממנו בהקשר זה. עוד טוענים הנתבעים, כי המשפחה כולה נשענת בפרנסתה על המזנון הצנוע, וכי הנתבעת מס' 1 עובדת בנכס כאמור מזה יותר מ- 30 שנים.

לגבי זכותם במקרקעין, טוענים הנתבעים, כי בהסכם הראשון, משנת 1980, הובטח להם כי מעמדם יהא כשל דיירים מוגנים; בין היתר מפנים הנתבעים להליכים ולהסכמים אשר נוהלו ברבות השנים, המלמדים על קיומה של זכות דיירות מוגנת אשר הוענקה לאבי המשפחה (ואביאם בתמצית):

ההסכם הראשון מחודש אוקטובר 1980, נערך כחוזה הרשאה מול מדינת ישראל המיוצגת על ידי ועדת הדיור המרכזית, מבלי שנקבע כי חוק הגנת הדייר אינו חל בנוגע למערכת חוזית זאת.

כבר בשנת 1984 נעשה ניסיון להחתים את אבי המשפחה על חוזה ובו תנאים מתוקנים, לפיהם יוסכם שתנאי להארכת החוזה שבין הצדדים הוא הצהרה מפורשת כי חוק הגנת הדייר לא יחול לגבי המערכת החוזית שבין הצדדים, וכי ישולמו דמי שכירות/שימוש ריאליים, ואולם חוזה זה לא נחתם ולא נאכף שנים רבות.

בשנת 1992 נעשה ניסיון נוסף לפנות את אבי המשפחה, וכבר אז הלין על כך כי אולץ לחתום בשנת 1988 על הסכם הפוגע בזכויותיו כדייר מוגן (לגישתו).

לטענת הנתבעים, זכותם השתכללה מזכותו של אבי המשפחה אשר הלך לעולמו בשנת 2009, אשר לגישתו נהנה ממעמד של דייר מוגן, ולפיכך אין עילה לפנותם כעת במסגרת תובענה בסדר דין מקוצר, ומבלי שתיבחן טענתם.

ביום 24.4.2013 נתקיים דיון בבקשה בפני, והצדדים הסכימו כי ככל שלא יגיעו להסכמה המייתרת דיון בבקשה לגופה, תינתן החלטה על בסיס כתבי הטענות.

לאחר בחינת טענות הצדדים, אציין כי לדידי, מדובר בהגנה דחוקה ביותר, דחוקה עד כדי שכמעט אינה קיימת;

הנתבעים אינם יודעים להצביע על חוזה בו נאמר כי ניתנה להם הזכות של דיירות מוגנת;

הזכות המקורית אשר הוענקה לאבי המשפחה, הוענקה במסגרת הליך של שיקום נכה צה"ל, ופגה לכאורה עם פטירתו – שכן אין מדובר בהליך של שיקום משפחתו של הנכה, אלא בזכות פרטנית שאינה עבירה לגישתי;

הסכם השכירות המקורי מחודש אוקטובר 1980 (נספח "א" לבקשה למתן רשות להתגונן) אינו מכיל הענקה של זכות לדיירות מוגנת. בהסכם כאמור, הוענקה למנוח "רשות לנהל מזנון", ולא הושכר לו נכס ספציפי ;

מכתבו של המנוח מיום 12.6.1992 (נספח "ה" לבקשתו) מהווה הודאה של ממש כי חתם על הסכם שאינו כולל רכיב של דיירות מוגנת;

הישענותם של הנתבעים על טענות מן המישור הסוציאלי (קרי, היות בית העסק מקור פרנסתה ומטה לחמה של המשפחה המורחבת), אינה מהווה הגנה של ממש בפני התובענה;

יחד עם זאת, ייאמר כי בשלב זה אין ביהמ"ש קובע ממצאים עובדתיים, לרבות שאלת מעמדו הראוי והנכון של ההסכם לאור התנהגות הצדדים ברבות השנים, ומאחר ולכאורה יש לבחון את המערכת החוזית בכללותה, ולקבוע את מעמד ההסכם (ולבדוק, כפועל יוצא, האם חלות במקרה זה הוראות סעיף 23 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב 1972), ולאור האופי הבלתי הפיך של הסעד הסופי ככל שיינתן מבלי שייערך בירור עובדתי מלא וממצה, סבורני כי הגם שמדובר בהגנה דחוקה עד מאוד, מן הראוי ליתן לנתבעים רשות להתגונן בפני התובענה.

התובענה תועבר לפסים של סדר דין מהיר, התצהיר התומך בבקשה למתן רשות להתגונן ישמש ככתב הגנה.

המזכירות תנתב התובענה לצורך קביעת מועד לדיון בפני שופט המוסמך לדון בתובענה לגופה.