מדינת ישראל נ' בן חמו

החלטה

1. בפני בקשה למתן רשות להתגונן.

עסקינן בתביעה לסילוק יד ולפיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם שכירות נכס מקרקעין, אותו שכר הנתבע מאת התובעת.

בפסק דיני החלקי מיום 13.9.10 נעתרתי, בהסכמת הצדדים, לסעד של סילוק היד וכעת נותר לדון אך בסעד הכספי.

הצדדים ובפרט הנתבע הכבירו מילים וטיעונים מעבר לנדרש ולרצוי בהליך כגון דא ודי לי, כי אדרש לעיקרי הדברים לשם הכרעה בהליך דנן.

2. כאמור, הנתבע שכר מאת התובעת נכס מקרקעין (להלן – "המושכר") בהתאם להסכם השכירות, אשר צורף לכתב התביעה ואף הוגש במסגרת חקירתו הנגדית של הנתבע וסומן ת/1 (להלן – "ההסכם"). לטענת הנתבע, הצדדים ערכו בהסכם שינויים שונים, שעיקר חשיבותם לעניין מועד תחילת תקופת השכירות וכפועל יוצא מכך אף סיומה (השכירות הייתה למשך חמש שנים). אין בשינויים האמורים כדי להשליך על תוצאות החלטתי זו, שכן הנתבע אינו מתיימר לטעון, כי הצדדים שינו, לאחר כריתת ההסכם, את ההוראות הרלבנטיות להחלטתי זו, קרי – דמי השכירות (סעיף 7 להסכם), שלילת זכות קיזוז (סעיף 19.1 להסכם), העברת זכויות במושכר (12.2 להסכם), מה היא הפרה יסודית (סעיפים 7 סיפא, 12 סיפא ו - 16.2 להסכם), הוראות בדבר פינוי הנתבע את המושכר ותנית פיצוי מוסכם בגין אי פינוי במועד (סעיף 15 להסכם).

3. לוז טענת הנתבע, כי מחמת מעשי ומחדלי התובעת נגרמו לו נזקים, אשר בעטיים נאלץ להשכיר את המושכר בשכירות משנה לצדדים שלישיים ואף נגרם לו חסרון כיס אותו הוא זכאי לקזז מדמי השכירות, בין בגין נזקיו ובין בגין השבחת המושכר. אין חולק, כי למצער משך שלוש שנים לא פרע הנתבע את דמי השכירות, זאת מפאת זכות הקיזוז העומדת לו לשיטתו.

כן טען הנתבע, כי התובעת הינה חוכרת המושכר ואינה בעליו ובהתאם לתנאי החכירה היא הייתה מנועה מלהשכיר לו את המושכר וכפועל יוצא מכך אף לדרוש ממנו תשלום בגין השכירות. דין טענה אחרונה זו להידחות על הסף, שכן הדין הוא שמי ששכר נכס אינו יכול לכפור בזכויות המשכיר בנכס. ראו: בש"א (מחוזי י-ם) 7704/04 בית הכנסת נ' אגודת משך הנחל (פורסם במאגרים), ע"א (מחוזי מרכז) 14232-09-09 חאן עדן נ' מול גולן (פורסם במאגרים).

4. גרסת הנתבע היא, כאמור, כי מפאת הפרת ההסכם בידי התובעת הוא נאלץ להשכיר את המושכר בשכירות משנה וכן קיזז את נזקיו מדמי השכירות, אותם היה עליו לפרוע בגין שלוש שנות שכירות לערך. אין חולק, כי מפאת מעשי ומחדלי הנתבע הודיעה התובעת על ביטול ההסכם ודרשה מהנתבע לפנות את המושכר, אך הוא לא עשה כן משך כארבע שנים מהמועד בו קיבל את ההודעה בדבר ביטול ההסכם. יוער, כי המושכר פונה בפועל רק לאחר הגשת התובענה דנן בהתאם לפסק הדין החלקי שניתן כאמור.

5. בהתאם להוראת סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 זכאי צד לחוזה לקזז חיוב המגיע לו כנגד חיוב אותו הוא חב לצד שכנגד. ברם, הוראת הדין האמורה הינה דיספוזיטיבית והצדדים לתובענה דנן התנו עליה בסעיף 19.1 להסכם, באופן השולל את זכות הקיזוז המוקנית לנתבע על פי דין.

לא זו אלא אף זו, שאף אם אניח שאכן הפרה התובעת את ההסכם אין בכך כדי לזכות את הנתבע להשכיר את המושכר בשכירות משנה, בניגוד להוראתו המפורשת של סעיף 12.2 להסכם.

6. בנסיבות אלה, מקום שהנתבע נהג בניגוד להוראות סעיפים 19.1 ו – 12.2 להסכם, בכך שלא פרע את דמי השכירות (מפאת טענת הקיזוז) והשכיר את המושכר בשכירות משנה, הרי, שבהתאם להוראת סעיפים 7, 12 ו -16.2 להסכם, הופר ההסכם הפרה יסודית המזכה את התובעת לבטלו ולדרוש את פינוי הנתבע, כפי שאכן נעשה.

הואיל והנתבע לא פינה את המושכר מיד עם ביטול ההסכם מפאת הפרתו היסודית כאמור, הרי, שהתובעת זכאית לדרוש ממנו את הפיצוי המוסכם בהתאם לסעיף 15 להסכם, כנתבע בתובענה דנן.

7. בשלל טיעוניו הארוכים והמפורטים לא הסביר הנתבע כיצד הוא מתגבר על הוראות ההסכם השוללות ממנו, במפורש, את זכות הקיזוז ואף אוסרות עליו להשכיר את המושכר בשכירות משנה. גלל כך, בקשת הנתבע אינה מגלה הגנה מפני התביעה, שהרי אין חולק, כי למצער לא פרע הנתבע את דמי השכירות, במלואם ובמועדם וטענת הקיזוז אינה מועילה לו בעניין זה. זאת אף מבלי להביא בחשבון את הפרת ההסכם מפאת השכרת המושכר בשכירות משנה.

8. הנתבע אמנם טען בתצהירו, כי התובעת ידעה שבדעתו להשכיר את המושכר בשכירות משנה ונציגתה אף הסכימה לכך. הטענה האמורה מנוגדת לחלוטין להוראת סעיף 12.2 להסכם ומהווה "טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב". אמנם בשלב זה של הדיון רשאי הנתבע להעלות טענה כגון דא. ראו: ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' WARNER HOME VIDEO, פ"ז מו(2) 273. אך דומה שסיכויי טענת הגנה זו להצליח בסופו של יום קלושים, שכן בהליך העיקרי יהיה הנתבע, ככלל, מנוע מלהעלותה.

9. אף אם אניח, כי בדרך זו או אחרת תצלח טענת הנתבע באשר להשכרת המשנה, הרי, שהנתבע אינו נותן גרסה כלשהי לעניין שלילת זכות הקיזוז ואינו מתיימר אף לטעון בתצהירו, שהוסכם בין הצדדים, במועד זה או אחר, אחרת מהקבוע בסעיף 19.1 להסכם, השולל כאמור את זכות הקיזוז של הנתבע. בנסיבות אלה, מקום שהנתבע לא טען בתצהירו לשינוי הוראת סעיף 19.1 להסכם, או לפירוש אחר המקנה לו, לשיטתו, זכות קיזוז, חרף הוראת סעיף 19.1 להסכם, הרי שלא ניתן לקבל טענה לפיה זכאי הנתבע לקזז סכום כלשהו חרף ההוראה השוללת את זכות הקיזוז. (לעניין חשיבות פירוט הגרסה בתצהיר התומך בבקשה למתן רשות להתגונן ראו: ע"א 514/64 כהן נ' אשכנזי, פ"ד יט(1) 696, 698).

10. מכל המקובץ עולה, כי לנתבע אין הגנה מפני התביעה. בנסיבות אלה לכאורה היה מקום לדחות את בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן. יחד עם זאת דומני, כי ניתן לעשות עם הנתבע חסד ולהיעתר לבקשתו למתן רשות להתגונן, וזאת בכפוף להפקדת ערובה.

באשר לסכום הערובה דומני, שמן הראוי לחייב את הנתבע להפקיד בקופת בית המשפט סכום השווה בקירוב לדמי השכירות אותם היה עליו לפרוע בגין שלוש שנים בהן, אין חולק, כי לא פרע את דמי שכירות. קרי – 70,000 ₪ לערך.

אשר על כן הנני מורה, כי ככל שהנתבע יפקיד בקופת בית המשפט סך 70,000 ₪, בתוך 21 יום, תתקבל בקשתו למתן רשות להתגונן, באופן שתצהירו התומך בבקשתו למתן רשות להתגונן יהווה כתב הגנה.

היה והנתבע לא יפקיד את הסך האמור בחלוף פרק הזמן שנקצב תדחה בקשתו למתן רשות להתגונן.