מדינת ישראל נ' בן דוד

בפני

כב' השופטת מרים קסלסי

הכרעת דין

עובדות כתב האישום

יהלומי בן דוד (להלן: "הנאשם") הואשם כי ביום 25.1.10 בסמוך לשעה 11:00, נהג ברכב מסוג טויוטה משטרתית שמספרה 65-598-16 (להלן: "הרכב") בכביש מס' 60, מכיוון הישוב עופרה לכיוון הישוב שילה. הכביש היה רטוב כתוצאה מגשם. בהגיע הרכב לעקומה ימינה, איבד הנאשם, שליטה על הרכב והסתחרר תוך שהרכב סוטה מנתיב נסיעתו ונכנס לנתיב הנגדי. כתוצאה מהסחרור, התנגש הרכב במעקה הבטיחות עם דופן ימין ונעצר. אותה עת, נהג ג'פרי חמיס במשאית (להלן: "המשאית") בנתיב עצירת הרכב, משהבחין ברכב לאחר ההתנגשות, ניסה לבלום את המשאית אך ללא הצלחה. המשאית התנגשה ברכב, חזית המשאית בירכתי הרכב.

האישום

הנאשם הואשם בעבירות של גרימת תאונה, נהיגה במהירות לא סבירה, נהיגה בקלות ראש או רשלנות וסטייה מנתיב נסיעה בניגוד לסעיפים 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות"), סעיף 38(3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"), סעיף 51 לתקנות, סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(3) לפקודה וסעיף 40(א) לתקנות.

תשובת הנאשם

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען כי התאונה ארעה שלא באשמתו .

המחלוקת

אין מחלוקת בנוגע לתיאור העובדתי של נסיבות התאונה אלא בנוגע לשאלה האם התאונה ארעה בשל נהיגתו הרשלנית של הנאשם או בשל גורמים בבחינת כוח עליון שאינם בשליטתו של הנהג ומה הם אותם גורמים. לטענת הנאשם חברו מספר גורמים שגרמו להחלקה והסטיה שמאלה והם: קרח בקטעי כביש מסוימים, העקומה בכביש ואחיזה חלשה בכביש של רכב 4X4 בו נהג.

ראיות המאשימה

מטעם המאשימה העיד ג'פרי חמיס נהג המשאית, רס"מ מזרחי אליהו,בוחן התנועה אשר הגיע לזירת התאונה מדד וצילם את הזירה וערך דו"ח (ת/4) ושני הנוסעים ברכב הנאשם: קוסטה מרינו בסקי אשר ישב ברכב מאחור ובן אור תומר יחזקאל אשר ישב במושב ליד הנאשם.

ראיות ההגנה

מטעם הנאשם העיד הנאשם בעצמו.

דיון

כלל חזקת הדרך קובע כי סטיה של נהג למסלול הנגדי מהווה הוכחה לכאורה של רשלנות ועל הנהג להרים את הנטל ולהראות שלא התרשל ולסתור את החזקה.

"אמת נכון הדבר, שההחלקה על הכביש אינה, כשלעצמה, מהווה ראיה ניצחת בדבר רשלנותו של הנהג. יכול להיות שהיה במקום כתם של שמן או שהיה מכשול אחר בכביש, או שנגרם הדבר על-ידי גורם חיצוני זה או אחר, אך אינני מוכן לומר, שההחלקה אינה מהווה ראיה כלשהי בדבר רשלנות הנהג, משמע שהיא עובדה ניטראלית לחלוטין. אין טבעה של מכונית להחליק על גבי הכביש מאליה. לכאורה, מצביעה ההחלקה על אי-נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג. רשלנות זו עשויה להתבטא בדרכים שונות: או שהנהג נסע במהירות מופרזת, או שלא האט את מהירות נסיעתו כאשר נוכח לדעת שהכביש הינו רטוב, וזאת במיוחד בעת היכנסו לסיבוב בכביש, או שלחץ על הבלמים בצורה פתאומית מדי בהתחשב בתנאי הכביש, או שהפנה את הגה המכונית בתנועה חדה, או שמצב הצמיגים במכוניתו לא היה תקין וכו'". (ע"א 446/82 בלגשווילי נ' אלגברין, פ"ד, מב(2) 737 עמ' 744 פסקה 7).

ראה גם דברי כב' הנשיא דאז מ. שמ גר בעניין "בוקובזה" ע"פ 1713/93:

"נהיגה כדין ובזהירות הראויה היא בצידו הימני של הכביש, ועצם המעבר המוכח לצד שמאל יוצר ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה. החובה להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר רובצת לעולם על התביעה, אך כאשר מוכחת נהיגה החוצה את הכביש מימין לשמאל, כפי שאירע כאן, נוצרת הוכחה לכאורה לנהיגה חסרת זהירות. בכך יוצאת התביעה חובת השלב הראשון של הבאת הראיות. מעתה עברה חובת ההוכחה לנאשם.."