מדינת ישראל נ' בן דוד

החלטה

בפני בקשה לביטול כתב האישום שהוגש נגד הנאשם, המייחס לו העסקת 3 עובדים זרים בלא היתר.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה והכל כפי שיפורט להלן:

ביום 6/1/11 הוגש נגד הנאשם כתב אישום בגין העסקת 3 עובדים זרים בלא היתר (עבירה לפי סעיף 2 (א) לחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991).

העבירה המיוחסת לנאשם בוצעה, לכאורה, ביום 28/8/08, הנאשם נחקר בגין העבירה ביום 29/11/05, וביום 22/6/06 הוטל עליו קנס מנהלי.

כתב האישום דנן הוגש בעקבות בקשה של הנאשם להשפט, אשר הוגשה ביום 16/7/06.

לטענת הנאשם מחומר החקירה שבתיק עולה כי העבירה המיוחסת לו כלל לא בוצעה בנחלה שבבעלותו (משק 40) אלא בנחלה סמוכה (משק 42), עוד טוען הנאשם כי חומר החקירה מלא סתירות, ומכל מקום הוא כופר בעובדות המפורטות בכתב האישום. לחילופין טוען הנאשם הוא רק אחד מבעלי המניות בחברת י.אץ שטרן (אשר נדמה כי הנאשם טוען, לחילופין, שהיא אחראית להעסקת העובדים) ולפיכך הגשת כתב אישום כנגדו בלבד (מבלי שהוגש כתב אישום נגד שותפו) נגועה באפליה. עוד טוען הנאשם כי הגשת כתב האישום נגועה בהתיישנות וכן, לטענתו, השיהוי בטיפול בבקשתו להישפט גרם לו להוצאות רבות, לעינוי דין, וכן פגע ביכולתו להתגונן.

דין טענותיו המקדמיות של הנאשם להדחות.

העבירה המיוחסת לנאשם היא עבירה מסוג עוון, אשר תקופת ההתיישנות שנקבעה לה עומדת על 5 שנים.

סעיף 22א (ב) לחוק העבירות המנהליות קובע כדלקמן:

"לענין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי הענין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי הענין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד."

כתב האישום דנן הוגש בטרם חלפה תקופה בת 5 שנים ממועד הטלת הקנס המנהלי וממועד הגשת הבקשה להישפט, ולפיכך אין הוא נגוע בהתיישנות.

הנאשמת טוענת כי השיהוי בו לוקה הגשת כתב האישום הביא לפגיעה של ממש ביכולה להתגונן בהליך, וגרם לה הוצאות ועינוי דין באופן שמצדיק את ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

הגם שהדעת אינה נוחה, וזאת בלשון המעטה, מהשיהוי בהתנהלות רשויות התביעה בתיק זה (כמו גם בתיקים אחרים) אין בידי לקבל את טענת הנאשם להגנה מן הצדק. הסחבת שבה לוקה התנהלות המאשימה בתיק זה, למרבה הצער, איננה יוצאת דופן, והיא דומה לקצב הטיפול בתיקים דומים.

מטבע הדברים, חלוף הזמן עשוי להשכיח מהעדים הרלוונטים את העובדות הצריכות לעניין, מסמכים עלולים להעלם במרוצת השנים, והיכולת של בית המשפט לברר את האשמה נפגעת.

ואולם, הנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם לעולם מוטל על המאשימה, ואילו הספק שעשוי לעורר חלוף הזמן, יפעל, לעולם, לטובת הנאשם. בשלב זה, שבו טרם נשמעו ראיות התביעה וטרם נשמעו עדויות וטענות ההגנה, לא ניתן להעריך עד כמה, בנסיבות העניין, חלוף הזמן ישפיע על יכולתה של התביעה להוכיח את אשמתה של הנאשמת מעל לספק סביר. לפיכך, וככל שנגרם למי מהצדדים נזק ראייתי כתוצאה מחלוף הזמן, הרי שטענות בהקשר זה יתבררו בשלב ההוכחות וישקלו על ידי בית הדין בשלב הכרעת הדין, ואין בחשש מפני נזק ראייתי כדי להצדיק מחיקת כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק (השווה ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' איתמר בורוביץ פד"י נט (6) 776).

זאת ועוד, כידוע הגנה מן הצדק ניתנת לנאשם במקרים חריגים וקיצוניים בהם מתרשם בית המשפט כי התנהלות המאשימה כלפי הנאשם הקונקרטי נגועה בהתעמרות, באופן שיש בו כדי לפגוע בתחושת הצדק. דא עקא, שכפי שכבר צויין, טענת השיהוי שמעלה הנאשם יכולה להשמע ביחס לרבים מכתבי האישום שהוגשו על ידי המאשימה לפי חוק עובדים זרים. הבקשה איננה מגלה טעמים שיש בהם כדי ליצור אבחנה בין המקרה דנן לבין מקרים אחרים באופן שיקים לנאשם הגנה מן הצדק כאמור בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי.

אשר לטענת האפליה שמעלה הנאשם, כידוע, הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית, אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון, כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית על דרך של ביטול כתב אישום (ראה ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).

משכך, לשם העלאת טענה בדבר "הגנה מן הצדק", הנשענת על טענה לאכיפה בררנית, ראשית יהיה על הנאשם לשכנע את בית הדין, כי מבחינת הראיות שבידי המאשימה היה מקום לנקוט בהליכים פלילים נגד אחרים. שנית יהיה עליו לשכנע כי ההחלטה לנקוט בהליכים פלילים נגדו ולא נגד אחרים היתה ממניעים פסולים.

בשלב זה, בטרם התבררה התשתית העובדתית העומדת ביסוד ההחלטה להגיש כתב האישום נגד הנאשם (ולא נגד אחרים), אין בידי בית הדין להתערב בשיקול דעתה של המאשימה, ובפרט שעה שעומדת לה חזקת התקינות אשר עומדת לכל רשות המנהלית (ראה בג"צ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש עירית ב"ש פ"די נ"ג (3) 289). הנאשמים יוכלו לשוב ולהעלות את כל טענותיהם לאחר שיתקיים שלב ההוכחות בתיק.