מדינת ישראל נ' בן דאוד

החלטה

כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם מייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. על פי עובדות כתב האישום נהג הנאשם ברכב בהיותו שיכור, כאשר בגופו נמדד אלכוהול בריכוז של 290 מיקרוגרם בליטר אוויר נשוף.

בבקשה שלפני מבקש הנאשם כי כתב האישום יבוטל. את בקשתו מבסס הנאשם על "טענות מקדמיות" אשר נוסחו על ידו כדלהלן:

1.פסיקת בית המשפט המחוזי בתיק עוזרי (הכוונה לעפ"ת (י-ם) 25457-04-10 מדינת ישראל נ' עוזרי – מ.כ.) מנחה אך אינה מחייבת.

2.כנגדה עומדת פסיקת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הכוונה לע"פ (ב"ש) 6559/09 ליבקין נ' מדינת ישראל - מ.כ.) אשר אימצה את הכרעת ההרכב בשלום (הכוונה לת (י-ם) 11893/07 מדינת ישראל נ' עוזרי - מ.כ.).

3.משטרת ישראל עצמה אינה מונחית על ידי בית המשפט המחוזי כשפסיקותיו אינן נוחות לה לעניין מכשירי המהירות.

4.חוות דעת פרופ' שנער אשר הוגשה בתיק עוזרי (הכוונה לתת (י-ם) 11893/07 הנ"ל – מ.כ.) מלמדת כי סף האכיפה גבוה מהסף אותו אמצה המדינה.

5.חיזוק לכך בפערים הנמדדים בין ריכוז האלכוהול בנשיפה מול בדיקות דם שנערכו.

6.חיזוק נוסף לכך בראיות שהובאו בפני הרכב השלום (הכוונה לתת (י-ם) 11893/07 הנ"ל – מ.כ.) לעניין סף האכיפה בגרמניה ובהולנד.

7.לכך יש להוסיף דוגמאות רבות לסטיות בבדיקות הכיול.

8. גם אם מקבלים את הסף כ- 290 (הכוונה אלכוהול בריכוז של 290 מיקרוגרם בליטר אוויר נשוף), המדובר בעד ועד בכלל.

עיינתי בבקשתו המקיפה של הנאשם, המשתערת על פני לא פחות מ- 9 עמודים, להם צורפו 55 עמודי נספחים, ומצאתי כי דינה להידחות, ללא צורך בקבלת תגובת המאשימה.

נכון הוא שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעפ"ת (י-ם) 25457-04-10 הנ"ל (להלן: "פרשת עוזרי") אינו מהווה הלכה מחייבת. אולם סיווגו האמור של פסק הדין אינו מביא לביטול האישום כנגד הנאשם. די בכך שהתוצאה שהתקבלה בבדיקת האלכוהול שנערכה לנאשם מצויה בתחומו של רף האכיפה שנקבע בהלכה המנחה הנ"ל כדי להצדיק את בירור האישום לגופו.

גם העובדה שבית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"פ (ב"ש) 6559/09 הנ"ל (להלן: פרשת ליבקין) אימץ את הכרעת ההרכב בת (י-ם) 11893/07, בשונה מבית המשפט המחוזי בירושלים, אינה ממהווה עילה לביטול האישום, שכן אין מדובר בהלכה מחייבת.

מעבר לצורך אוסיף כי בשונה מפרשת ליבקין, פסק הדין בפרשת עוזרי ניתן לאחר בחינת הראיות שנשמעו לפני שופטי השלום לגופן, והיכה שורש בפסיקה עד שנקבע: " היום כבר אין עוררין, כי מכשיר הינשוף הינו אמין, חוקי וראוי לשמש לאכיפה בפלילים בתחום שאליו נועד" (עפ"ת (ירושלים) 55523-08-10 לוי נ' מדינת ישראל).

הטענה כי משטרת ישראל אינה מכבדת את פסיקות בתי המשפט המחוזיים לפיהם המכשירים המשמשים למדידת מהירויות נסיעה טעונים כיול אינה מצדיקה להימנע מבירור האישום כנגד הנאשם, ולו מן הטעם שאין מדובר באישום בגין נהיגה במהירות מופרזת.

מעבר לנדרש אעיר כי גם הפסיקה עליה מבססת ההגנה את טענתה אינה מהווה הלכה מחייבת, וגם בעניינה קיימת פסיקה מחוזית בה הובעה עמדה שונה (ראו לדוגמא: עפ"ת (י-ם) 5216-07-10 כהן נ' מדינת ישראל , עפ"ת (י-ם) 47964-05-10 חגאג נ' מדינת ישראל, עפ"ת ((חי') 18977-10-10 מדינת ישראל נ' אלוני). ממילא, אין בסיס לטענה כי המשטרה אינה מכבדת את פסיקת בתי המשפט המחוזיים.

חוות דעתו של פרופ' שנער נדונה בהרחבה בפסק דינו של ההרכב בת (י-ם) 11893/07 הנ"ל. כמו כן דנו שופטי ההרכב בחישובי הסטייה בהולנד ובגרמניה. בנוסף נשמעו על ידי שופטי ההרכב ראיות בנושא בדיקת הכיול היומית. ממילא עמדו הסוגיות האמורות לפני בית המשפט המחוזי במסגרת הערעור בפרשת עוזרי. מובן כי אינני משמש ערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואין מקומן של טענות בעניין זה לפני בכלל, וכטענות מקדמיות בפרט.

מעבר לצורך אעיר כי לא ניתן לקבל את סברת הנאשם לפיה "קיים סיכוי של 2% שהנאשם אינו אשם". סברה זו מבוססת על הנחה כי רק ריכוז האלכוהול בדם מבטא את רמת השכרות של הנבדק, וכי בדיקת הנשיפה לא באה אלא על מנת לברר את ריכוז האלכוהול בדמו של הנבדק. הנחה זו אינה מתיישבת עם הוראת תקנה 169א לתקנות התעבורה לפיה קביעת שכרות על פי ריכוז האלכוהול באוויר נשוף נעשית באופן עצמאי, ובמנותק מסוגיית ריכוז האלכוהול בדם. כפי שקבע ההרכב בת (י-ם) 11893/07 הנ"ל:

"שיכור הוא אפוא מי שנמדדו אצלו חמישים מיליגרם בבדיקת דם או ריכוז אלכוהול באוויר נשוף ברמה שוות ערך לריכוז של חמישים מיליגרם או מי שנמדדו אצלו 240 מיקרוגרם. מבחינת החוק אין חשיבות לשוויון בין בדיקת הדם לבדיקת הנשיפה ובכל מקרה בו עבר נבדק את כמות המידה הקבועה, נחשב הוא כשיכור."