מדינת ישראל נ' בן גור

פסק דין

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד"ר א' גורדון), החליט לבטל את כתב האישום שהוגש נגד המשיב, מטעמי הגנה מן הצדק. המדינה אינה משלימה עם החלטה זו ומכאן הערעור.

רקע עובדתי

נגד המשיב הוגש בשנת 2011 כתב אישום, שייחס לו החזקת מאות תקליטורי DVD צרובים, המהווים "עותקים מפרים" לפי חוק זכויות מבצעים ומשדרים, תשמ"ד-1984. בגין החזקה זו הואשם בעבירה של מכירה, השכרה והפצה של עותק מפר, לפי סעיף 10(ג) לפקודת זכות יוצרים, 1924.

המערערת והמשיב הגיעו להסדר טיעון, ולפיו יימחקו שניים מסעיפי העובדות בכתב האישום, והמשיב יודה בעובדות כתב האישום המתוקן. המערערת תבקש להרשיע את המשיב בעבירה שיוחסה לו, ואילו המשיב יבקש לזכותו מטעמי הגנה מן הצדק, על בסיס הטענה של אכיפה בררנית, ובהתחשב ביתר הנסיבות בתיק, ובפרט מידת שיתוף הפעולה של המשיב ובקשתה המפורשת של המתלוננת להימנע מהעמדתו לדין.

בעת שהוצג הסדר הטיעון בפני בית משפט קמא הודיעה ב"כ המערערת כי אינה ערוכה לדיון במה שכונה על ידה "הטענה המקדמית". ב"כ המשיב הודיע כי הוא מוכן לטעון על יסוד הנתונים בתיק, וביקש להשמיע את אחד מעדי התביעה, מר אוריאלי, העומד בראש מחלקת החקירות והמודיעין של המתלוננת, האגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות בע"מ (להלן: אלי"ס). ב"כ המערערת ביקשה הפסקה של שעה על מנת להיערך לחקירת העד ולטיעונים על פי המתווה שהוסכם. לאחר מכן נחקר העד על ידי באי-כוח הצדדים.

לאחר סיום החקירה ביקשה ב"כ המערערת הפסקה על מנת להיוועץ עם הממונים עליה. מששבה מן ההפסקה הודיעה כי על אף השיקולים שעלו במהלך עדותו של העד, לטעמה, אין בכך כדי להביא לידי הימנעות מהרשעתו של המשיב וכי שיקולים אלה צריכים ויכולים לבוא בחשבון במסגרת הטיעונים לעונש. עם זאת הבהירה כי אין היא חוזרת בה מן ההסכמה כפי שהוצגה בתחילת הדיון, וכי על כן ההגנה רשאית לטעון כל טענה שתחפוץ.

בסיכומים ביקש ב"כ המשיב כי בית המשפט יקבל את טענתו העיקרית והיא שיש להורות על ביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק, ולחלופין, שיימנע מהרשעת המשיב. ב"כ המערערת סברה כי לא זו בלבד שאין לקבל את הטענה להגנה מן הצדק, כי אם יש להרשיע את המשיב בעבירה שהודה בה.

כאמור, בית משפט קמא קיבל את הטענה של הגנה מן הצדק ומכאן הערעור.

החלטתו של בית משפט קמא

בית המשפט החליט לקבל את טענת המשיב, שכן:

"המדובר במקרה ייחודי, בו בשל שילוב בין שני מישורים, נוצרת תחושה לא נוחה, בלשון המעטה, באשר להמשכו של ההליך הפלילי. המישור הראשון, כך בתמצית, הינו סוגיית האכיפה הבררנית, במסגרתה הוכח שנקיטת ההליך הפלילי כנגד הנאשם הינה חריג, בהשוואה להתנהלות ביחס לאחרים המבצעים מעשים בהיקפים דומים או חמורים יותר, ומנגד לא הוצג הסבר מספק מדוע נבחר הנאשם דווקא כמושא להעמדה לדין. המישור השני הינו התנהלותו של הנאשם לאחר מעשה, עת הביע חרטה, חדל מן המעשים והוסיף ו'התגייס' מרצונו וללא תמורה, לסייע לחוקריו בהפללת עבריין מרכזי" (עמ' 1 להחלטה).

בכל הנוגע לאכיפה הבררנית קבע בית משפט קמא, כי לעד אוריאלי "פרספקטיבה רחבה", כלשון בית המשפט, על סוגיית האכיפה בתחום הנדון. מעדותו עלה, כי במאבק נגד הפצת תקליטורים מפרים משמשת אלי"ס כגוף היוזם את החקירות, המבצע את פעולות החקירה בפועל והמעביר את ממצאיו למשטרת ישראל, לצורך המשך הטיפול במישור הפלילי. מתמונת המצב המצטיירת מעדותו מתבקשת המסקנה כי העמדתו לדין של המשיב היא מעשה שאינו רגיל, הן בהשוואה לאחרים שנסיבותיהם דומות לנסיבותיו, והן בהשוואה למי שביצעו מעשים חמורים יותר. עיקר המאמץ החקירתי, כך העיד אוריאלי, מתמקד ביוצרי העותקים המפרים ובמפיציהם לנקודות המכירה, דוגמת זו של המשיב. עיקר הפעילות כנגד נקודות המכירה נעשה לתכלית מודיעינית, על מנת שניתן יהיה להגיע מהן למפיצים. עוד העיד אוריאלי, כי יש שוני גם בין נקודות המכירה, ולדבריו, כמות התקליטורים המפרים שנתפסה אצל המשיב הייתה קטנה, יחסית. זאת ועוד, המשיב לא ניהל עסק שתכליתו העיקרית מכירת עותקים מפרים, ורק חלקה הקטן של הסחורה בעסקו של המשיב היה בלתי חוקי. כמות זו לא הייתה מביאה את אלי"ס לביצוע פעולת אכיפה יזומה כנגד המשיב לו נודע עליה מלכתחילה ממקורות מודיעיניים, והוא נתפס בדרך מקרה, כשחוקרים עברו ליד עסקו והבחינו בתקליטורים המפרים. מסקנת בית המשפט הייתה, אפוא, כי עצם טיפולה החקירתי של אלי"ס בעסקו של המשיב, במיוחד על רקע העובדה שאין המדובר בעסק שעיקר עיסוקו במכירת תקליטורים מפרים, אינו שגרתי.

אוריאלי הוסיף והעיד, כי למיטב ידיעתו, כמות התיקים מסוגו של התיק הנדון, המגיעים לידי אישום פלילי הינו זניח, וכדברי בית המשפט:

"...עולה כי העמדתו לדין של הנאשם, כמי שהחזיק ברשותו כמות נמוכה יחסית של תקליטורים מפרים, היא בגדר אקט בלתי שגרתי. ככלל, המקרים באותה 'קבוצת שוויון' לא נחקרים, ואם הם נחקרים - נעשה הדבר כאמצעי להגעה לאולפנים הבלתי-חוקיים, ולא במטרה להעמיד לדין את המוכרים" (עמ' 5 להחלטה).

בית המשפט הוסיף וקבע, כי לא העד ולא הצדדים ידעו להצביע על מקרה נוסף, בו הועמד לדין אדם בנסיבות דומות.

לנוכח קביעות אלה הגיע בית משפט קמא למסקנה כי העמדתו לדין של המשיב מקימה תחושה של חוסר הוגנות. בית המשפט היה ער לכך שהנטל להוכיח אכיפה בררנית הוא על הטוען לה, אולם המשיב עמד בו בהראותו שהעמדתו לדין אינה שגרתית, ואילו המערערת, ששיקוליה מצויים ברשותה, לא הציגה הסבר מספק להחלטתה להחריג את המשיב מן הקבוצה אליה הוא מתייחס.

אשר למישור השני, והוא התנהלותו של המשיב לאחר שנתפס בכף, קובע בית המשפט כי שיקול דוגמת רצדיביזם עשוי להצדיק החלטה לייחד אדם זה או אחר מ"קבוצת השיוויון" אליה הוא מתייחס. אלא שבענייננו המדובר בהתנהלות שונה בתכלית. אין חולק, כי בעקבות תפיסתו נטל המשיב אחריות, סילק מחנותו את הסחורה הבלתי חוקית ושילם לאלי"ס פיצוי בסכום של כ- 14,000 ₪. לאחר מעשה שלח אוריאלי, מספר פעמים, חוקרים סמויים לחנותו של המשיב על מנת לבדוק שהוא עומד במילתו, והתברר כי אכן כך הוא. זאת ועוד, המשיב הציע מיוזמתו, ובלא שביקש על כך תמורה, לסייע לאלי"ס לחשוף את בעלי האולפנים ולהפלילם. אוריאלי העיד כי המדובר בהתנהלות חיובית חריגה, וכי בעקבות שיתוף הפעולה מצד המשיב חדלו מלפעול נקודות מכירה של עותקים מפרים באזור ירושלים. לנוכח התנהלות זו של המשיב, מצא היועץ המשפטי של אלי"ס לפנות למערערת בהמלצה להימנע מנקיטת הליך פלילי, ואף אוריאלי ציין את תחושתו הקשה לנוכח ההליך שהוחלט לנקוט אותו.

בית המשפט קובע בהחלטתו, כי הוא ער לכך שעמדת החוקרים או המתלוננת אינה מחייבת את המערערת, אולם הדברים הנחרצים שהשמיעו אלה כנגד העמדתו של המשיב לדין מצטרפים למסקנה שעניינה האכיפה הבררנית. שהרי לא רק שלא הוצג הסבר של ממש להפלייתו של המשיב לרעה ביחס לאחרים שביצעו מעשים דומים או אף חמורים יותר ולא הועמדו לדין, אלא שבעניינו מצטרפים שיקולים המגבירים את הרושם שההליך הפלילי שננקט אינו הולם.

כל אלה הביאו את בית המשפט למסקנה כי ביטול ההליך הינו התגובה הנכונה בנסיבות הנדונות, וכדבריו: