מדינת ישראל נ' בלאי(עציר) ואח'

החלטה

לפני בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת.פ. 4029-03-13.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) ו – 335(א)(2) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), וכן שיבוש מהלכי משפט – עבירה לפי סעיף 244 בחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, המשיבים הינם שני אחים המתגוררים יחד בעיר רחובות. בתאריך 23/02/13 בשעה 02:00 לפנות בוקר או בסמוך לכך, בעקבות ויכוח שהתפתח בין המתלונן דימון למשיב 2, נכנס המשיב 2 לביתו וקרא לאחיו להתלוות אליו. המשיבים יצאו מביתם מצוידים בסכין ודקרו את המתלונן שגיא בבטנו ובגבו ואת המתלונן דימון דקרו בבטנו וברגלו. כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלוננים חבלות קשות.

לאחר האירוע נמלטו המשיבים מהמקום כשהם מתאמים ביניהם גרסה לפיה במידה ויתפסו יאמרו למשטרה כי בעת האירוע שהו יחדיו בתל-אביב וחזרו לרחובות לפנות בוקר.

המשיבים נעצרו ביום 23/02/13 ומאז הוארך מעצרם בהחלטות בית משפט השלום ברחובות. כעת עותרת המבקשת למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

לטענת המבקשת, יש בידיה ראיות לכאוריות מספיקות להוכחת אשמתם של המשיבים במיוחס להם על פי כתב האישום, בהן, בין היתר: עדות עד ראייה אשר ראה את הוויכוח בין המשיב 2 למתלונן דימון, דקות ספורות לפני אירוע הדקירה; עדות ראיה המספרות כי ראו את הדקירה מחלון ביתן; עדות אמם של המשיבים אשר מעידה כי ראתה את המשיבים יוצאים מביתה בשעה 02:00 לפנות בוקר; גרסאותיהם המשתנות והשקריות של המשיבים אשר בתחילה טענו כי שהו בתל-אביב בעת האירוע, לאחר מכן טען כל אחד מהם כי הוא הדוקר וכי אחיו אינו מעורב ולבסוף טענו כי בעת האירוע שהו בחלק אחר של העיר רחובות; תעודות רפואיות המעידות על פציעתם החמורה של המתלוננים וכן עדויות המתלוננים באשר לאירוע.

טיעון הסנגורים כנגד בקשת המאשימה, התמקד בנקודה מרכזית אחת והיא העדר ראיות לכאוריות ביחס לשאלה מי מבין שני המשיבים ביצע את מעשה הדקירה בפועל. שני המשיבים הודו, כל אחד בנפרד בשלב מסוים בחקירתו, בביצוע הדקירה, תוך שהם טוענים שהאחר לא היה מעורב במעשה. לטענת הסנגורים, שתי ההודאות בהכרח סותרות זו את זו והמבקשת אינה יכולה להעדיף אחת מהן על פני האחרת באופן שרירותי. המבקשת אמנם מייחסת למשיבים ביצוע עבירה בצוותא, אולם אין בידיה ראיות לכאוריות להוכחת זהות הדוקר ואין טענה בכתב האישום המייחסת את ביצוע הדקירה בפועל למי מן המשיבים. כך, כתב האישום שהוגש בעניינם של המשיבים אינו מסוים דיו ואינו מאפשר למשיבים להתגונן כראוי. התוצאה היא, לשיטתם, כי יש להורות על שחרורם של המשיבים.

דיון והכרעה-

עיינתי בחומר הראיות שהגישה המבקשת וסבורני כי יש בו כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישום המיוחס למשיבים, ואנמק דעתי:

יוסף עלמה, אשר מכיר את המשיבים היכרות מוקדמת, סיפר בהודעתו מיום 23/02/13 כי בין המתלונן דימון לבין המשיב 2 התפתח דין ודברים שבמהלכו תפס דימון את המשיב 2 ודחף אותו. המשיב 2 נפל על המדרכה והלך מהמקום עצבני וכעוס. לאחר מכן חזר למקום יחד עם אחיו – הוא המשיב 1, ושניהם ישבו על ספסל (עמ' 2 ש' 27-29 בהודעה). מדברים אלה עולה כי המשיבים היו שניהם בזירה שבה התרחשה העבירה העיקרית המיוחסת להם, בזמן הרלוונטי.

טניה זכרוב, עדת ראיה, סיפרה בהודעתה מיום 23/02/13 כי ראתה מחלון ביתה מאבק בין המתלונן שגיא לבין בחור ממוצא אתיופי אותו כינתה "הדוקר". לדבריה המתלונן שגיא ברח והדוקר הלך לכיוון המתלונן דימון, בעוד חבריו של הדוקר מנסים לתפוס אותו. במהלך האירוע צעקה טניה לעבר החבורה שיעזבו את המתלונן (ש' 4-7 בהודעתה).

רגינה אשורוב, עדת ראיה נוספת, מספרת בהודעתה שראתה בחור ממוצא אתיופי "עם סכין מכניס לו בבטן" (למתלונן שגיא – א.י.), בעוד אחרים, ממוצא אתיופי אף הם, מנסים לתפוס את הדוקר (עמ' 1 ש' 5-6 בהודעה מיום 23/02/13).

המשיבים נחקרו מספר פעמים ומסרו בכל פעם גרסה שונה ביחס למעשיהם בערב שבו נעברה העבירה.

בתחילה, טענו המשיבים כי בזמן הרלוונטי לביצוע העבירות המיוחסות להם, כלל לא היו ברחובות אלא נסעו יחד למועדון בתל-אביב. אולם, גרסאותיהם ביחס לנסיעה לתל-אביב היו שונות ובעוד המשיב 2 טוען כי נסע עם אחיו בערב יום 22/02/13 החל מהשעה 20:00- 21:00 לערך ולא חזר לרחובות עד שעות הבוקר למחרת היום (עמ' 2 ש' 12-13, עמ' 2 ש' 33-34 בחקירתו של מיום 23/02/13), טען המשיב 1 כי בשעה 20:00-21:00 היו הוא ואחיו ברחובות, בסביבת ביתם, וכי הם נסעו לתל אביב רק בשעה 23:30- 24:00 (עמ' 1 ש' 4-5, עמ' 2 ש' 12-14). בנוסף, אמם של המשיבים, פנטה בלאי, מסרה אף היא הודעה במשטרה, אשר סתרה את גרסת המשיבים. על פי הודעתה, בערב יום 22/02/13, המשיבים שהו ברחובות בשכונת מגוריהם ועלו חזרה לבית בשעה 23:00- 24:00 לערך. לאחר מכן, בשעה 02:00 לפנות בוקר לערך, המשיבים יצאו שוב מהבית ואמרו לה שהם יורדים למטה "מתחת לבנין".

במהלך חקירתם השנייה, המשיבים חזרו בהם מגרסה זו והודו, כל אחד מהם בנפרד, כי הוא הדוקר ולא אחיו:

המשיב 1 סיפר כי ישן בחדרו, כאשר הגיע אליו המשיב 2, בוכה, ואמר לו שדחפו אותו והשפילו אותו ליד אנשים. המשיב 1 ירד מביתו וניגש לדבר עם המתלוננים, בעוד אחיו עומד "מושפל בצד" (עמ' 1 ש' 7 בהודעה השניה מיום 23/02/13). תוך כדי דין ודברים שהתפתח ביניהם, המשיב 1 שלף סכין והחל לדקור אותם. לדבריו: "מתוך רפלקס הוצאתי את הסכין ודקרתי בהתחלה דקירה אחת והוא התכופף והחזיק את הבטן והתחיל לברוח ואז השני גם התקרב ואני דקרתי גם אותו והתחלתי לרדוף אחריהם עם הסכין והבחור שרדפתי נפל על הרצפה ונופף עם הרגליים ואני נופפתי עם הסכין לכיוון שלו אבל לא נגעתי עם הסכין כשהוא נפל. ראיתי אותו מדמם וגם אני נבהלתי וברחתי" (עמ' 2 ש' 32-35).

המשיב 1 מסר בחקירתו פרטים נוספים המתיישבים עם יתר הראיות הלכאוריות שהוצגו. כך למשל סיפר כי דקר כל אחד מהמתלוננים דקירה אחת לפחות ויתכן אף יותר. הוא תאר את מראם החיצוני של המתלוננים כך: "האחד רוסי עם פצע במצח נראה כבן 25 והשני נראה יותר מבוגר ממנו נראה רוסי גדול כזה" (עמ' 3 ש' 44). לציין כי על פי התמונות המצויות בתיק המוצגים נראה כי לאחד המתלוננים ישנו כתם עגול דמוי פצע על פניו באזור עצם הלחי. בנוסף ידע לספר כי היו במקום אנשים נוספים שישבו על ספסל וציין כי במהלך האירוע שמע אשה צועקת מהחלון וקוראת "עזבו אותו", תיאור המתיישב עם הודעתה של טניה.

כשנשאל למעורבותו של המשיב 2 במעשה אמר המשיב 1 כי אחיו עמד המום ולא היה שותף לתקיפה (עמ' 2 ש' 40), אך ציין כי "הוא היה במקום ופשוט עמד בצד" (עמ' 3 ש' 57).

כאמור, גם המשיב 2 הודה בביצוע המעשה. בחקירתו השנייה מיום 23/02/13 אמר כי אחרי שרב עם שני בחורים בשכונה, הלך לביתו וקרא לאחיו שיחבור אליו. כאשר נשאל מדוע קרא לאחיו השיב "כי הוא היה עם חבר שלו" (עמ' 8 ש' 11 בתמליל החקירה, מ.ט. 3), "הם היו 2, באו לתקוף אותי, אתה מבין?" (עמ' 8 ש' 23 בתמליל). בהמשך הדברים אמר כי דקר את המתלוננים לאחר שדחפו אותו ולשם "הגנה עצמית", לטענתו.