מדינת ישראל נ' ביטון(עציר) ואח'

החלטה

בית המשפט מקריא לצדדים החלטה שניתנה ע"י כב' סגן הנשיא השופט פורת דורון.

בפניי בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים, בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי, (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו -1996 (להלן:"חוק המעצרים").

כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של התפרצות למקום מגורים, עבירה לפי סעיף 406(ב) + 29(א) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן:"חוק העונשין"); וביחס למשיב מס' 2 גם עבירה של החזקת מכשירי פריצה, עבירה לפי סעיף 409 לחוק העונשין.

כעולה מכתב האישום, בתאריך 3.5.14 סמוך לשעה 18:56, התפרצו הנאשמים לדירה באופן שטיפסו למרפסת הדירה, פתחו חלון ונכנסו מבעדו פנימה לדירה.

כתב האישום מייחס למשיבים גניבה של סירים שונים, מיחם ומחבת מהדירה.

יודגש כי מדובר בדירה שלא הייתה מאוכלסת אותה עת.

במועד האמור, נמצא המשיב מס' 2 כשהוא מחזיק במספרי פח ובפלייר שהם כלי פריצה.

הסנגורים בהגינותם מסכימים לקיום ראיות לכאורה.

הדיון מתמקד בשאלה האם מתקיימת עילת מעצר.

הסנגורים אינם מבקשים לקבל תסקיר מעצר ביחס למשיבים.

המשיבים לא הציגו לבית המשפט חלופת מעצר בעלת רכיב פיקוחי.

טענות הצדדים:

התביעה עותרת למעצר עד תום ההליכים תוך שהיא מציינת את החומרה הנובעת מהתפרצות לבית מגורים, הגם שלא היה מאוכלס אותה עת, וכן מפנה לעבר הפלילי של המשיבים.

הסנגורים ממקדים טענותיהם בשאלת עילת המעצר. לדידם, לא מתקיימת עילת מעצר ולחילופין מבקשים הם לשחרר את המשיבים בחלופת מעצר ללא רכיב פיקוחי.

דיון:

בבוא בית המשפט להכריע בבקשת מעצר עד תום ההליכים, בהתאם לסעיף 21 לחוק, עליו לבחון  שאלת קיום ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר.

ראיות לכאורה:

כאמור, הצדדים אינם חולקים על קיום ראיות לכאורה, ומכאן שבית המשפט אינו נדרש לבחון עניין זה. הגם שעיינתי בתיק החקירה ומצאתי, כי אכן קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיבים, הן נסמכות על הודאת המשיבים, לצד תפיסת הרכוש, כלי הפריצה וראיות נוספות.

עילת מעצר: