מדינת ישראל נ' בוריס

גזר דין

הנאשם בפני הורשע על סמך הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3), 64ב(א) ו – 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"); ועל תקנה 169 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.

תמצית הטענה העובדתית היא כי בתאריך 10.4.2010 בשעה 4:55 או בסמוך לה, נהג הנאשם בכביש מס' 38 לכיוון דרום. בבדיקה שנערכה לו באמצעות מכשיר הינשוף, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף שלו הוא 410 מיקרוגרם.

סעיף 39א לפקודה קובע עונש מינימום של שנתיים פסילה לעבירה של נהיגה בשכרות. עם זאת, לבית המשפט נתונה הסמכות להפחית מעונש המינימום בנסיבות מיוחדות. לטעמנו, רשאי בית המשפט לקבוע כי פסילת המינימום כולה או חלקה תהיה פסילה על תנאי (ראו בעניין זה בת"ת 10214/09 מדינת ישראל נגד כהן, (לא פורסם), ניתן ביום 17.11.2009). מודעים אנו לכך כי ישנן דעות שונות בעניין הנסיבות בהן יקבע בית המשפט פסילה על תנאי.

בית משפט זה נתקל בנהגים רבים שהואשמו בעבירת הנהיגה בשכרות. מרביתם שונים מדמות ה'שיכור' במובנה המקובל. המדובר על פי רוב באנשים חיוביים ונורמטיביים, שסברו בכנות כי השתייה לא השפיעה עליהם והם יכולים לנהוג. נהגים אלה לא ידעו כי הם נוהגים ברמת השכרות האסורה בחוק.

במקרה שלפנינו המדובר בנאשם בן 28, נשוי, אשר עובד כמסגר במסגרייה. שירות המבחן התרשם כי הנאשם מתפקד כהלכה ומנהל אורח חיים נורמטיבי ותקין. ב"כ הנאשם ציינה בטיעוניה כי הנאשם עבד כנהג מקצועי, אולם נאלץ לעזוב את עבודתו. הנאשם מחזיק ברישיון נהיגה מזה כעשר שנים ולחובתו שתי הרשעות קודמות. לנהג מקצועי מדובר בגיליון נקי להפליא.

ב"כ המאשימה ביקשה כי יושת על הנאשם עונש של מינימום שנתיים פסילה.

שרות המבחן בנה לנאשם תוכנית של שירות לתועלת הציבור במסגרת מפעל החסד "יד ביד" בלוד, בעבודות אחזקה.

לאור האמור הגעתי למסקנה כי מן הראוי להטיל על הנאשם את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ולאור נסיבותיו של הנאשם, כמות האלכוהול, עברו התעבורתי המקל, הודאתו באשמה, אמצעי הענישה התחליפים, והעובדה כי הנאשם ומשפחתו נענשו דיים בכך שהפסיק את עבודתו הקודמת.

אציין כי בנסיבות העניין ולאור הערכת שירות המבחן כי הנאשם אינו סובל מבעיית התמכרות, אין מקום להטלת צו מבחן.

אדגיש כי לא נראית לי עמדת המאשימה בהתנגדותה העקרונית לשל"ץ. עונש הפסילה הוא עונש שרק פוגע בנאשם ולא תורם לחברה. שירות לטובת הציבור מנגד תורם לחברה ומהווה גם עונש ברור ומוחשי לנאשם.

מחקרים מצביעים על כך ש – 60% מהנהגים שרישיונם נפסל ממשיכים לנהוג בזמן פסילה ולפיכך אין עונש הפסילה אפקטיבי בהכרח. (יש הסוברים כי המספר הנכון הוא 75%) (ראו במאמרי "על הענישה הראויה בתעבורה", הסניגור 154, ינואר 2010, עמודים 8-7). לא ברורה לי התעקשותה של המאשימה על עונש, אשר אמפירית מסתבר כבעייתי ולא תורם לחברה.

האמור לעיל הוא בהתאם ובמצטבר לנימוקים שהעליתי בתת (י-ם) 16231/08 מדינת ישראל נגד שויש השאש (לא פורסם, 9.8.2009).

לסיכומו של דבר, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:

פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל תשעה חודשים בניכוי מינהלי (בפועל שמונה חודשים), שיחושבו החל מיום 29.10.2010 (בו הפקיד הנאשם רישיונו). יתרת חמישה עשר החודשים, יהיו על תנאי לשלוש שנים אם ינהג בזמן שכרות.

250 שעות לתועלת הציבור, אותם יבצע הנאשם במסגרת מפעל החסד "יד ביד" בלוד, בעבודות אחזקה שיבוצעו בתוך שנה מהיום. הפיקוח ייעשה על ידי שירות המבחן. במידה ויהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך בכתב לבית המשפט. הנאשם מוזהר כי אם לא יעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"ץ ולגזור את דינו מחדש.

למרות שלא הוטל עליו עונש של מאסר על תנאי, הנאשם מוזהר כי העונש על נהיגה תחת השפעת אלכוהול בפעם שנייה, הוא מאסר בפועל.

המזכירות תשלח העתק גזר הדין לתביעה, לסנגורית, ולשירות המבחן.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"א, 19 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.