מדינת ישראל נ' בוכוויץ ואח'

גזר דין

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפניי ביום 30.01.13, הורשעה הנאשמת 1, על פי הודאתה, בעבירה של העסקת עובד זר, שאינו רשאי לעבודה בניגוד להוראות סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן – "החוק") וכן בעבירה של העסקת עובד זר ללא היתר לפי סעיף 1 יג, בניגוד להוראות סעיף 2(א)(2) לחוק.

ביום 10.07.13 טענו הצדדים לעונש. ב"כ המאשימה טען כי העבירה של העסקת עובד זר שלא כדין היא עבירה חמורה, שהוגדרה כמכת מדינה, וכי המחוקק קבע שהעונש המינימלי יעמוד על כפל הקנה המנהלי, קרי 10,000 ₪. כמו כן, טען כי מדובר בכתב אישום יזום ובנסיבות מחמירות של העסקה על פני מספר שנים והיות העובד בעל אשרת עבודה בענף הסיעוד, האשרה שהיתה בתוקף בזמן העסקה על שם מעסיק אחר. וכן הטעים כי העסקת עובד סיעודי במשק בית פוגעות הן בעובד שנאלץ לעבוד ביום העבודה המנוחה החופשי ופוגע פגיעה במשק בכלל ובעובדים מקומיים פוטנציאליים.

לאור כל האמור לעיל, טענה המאשימה כי מתחם הענישה הראוי הוא בין 25,000 ₪ לרף המקסימלי בסך של 58,400 ₪. יחד עם זאת, טענה המאשימה, כי אין להשית על הנאשמת את מלוא הקנס על מנת שלא להכביד עליה מעבר למה שנטען, וזאת משום שיש לקחת בשיקולים לקולא את הודייתה בהזדמנות הראשונה וכן את פרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ביקשה המאשימה כי יוטל על הנאשמת קנס בסך של 30,000 ₪ וכן כי תחויב לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה. לשאלת בית הדין, השיב ב"כ המאשימה כי משך ההעסקה אינו ידוע, אך משהודתה הנאשמת בעובדות כתב האישום, שם נכתב "שנים", הרי שיש להניח כי מדובר על לא פחות משנתיים ימים.

ב"כ הנאשמת טען כי למן הרגע הראשון, הנאשמת שיתפה פעולה עם נציגי מחלקת האכיפה שהגיעו לביתה, הודתה שאכן העובד מועסק אצלה פעם בשבוע, שהיא האמינה כשהוא הציג בפניה דרכון בר תוקף וויזה ברת תוקף ורישיון עבודה סיעודי, וכשהוא אומר לה זה היום החופשי שלו וכי הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, היא האמינה שזה בסדר להעסיקו, כפי שעשתה. מרגע שהובהר לה שמדובר במעשה לא חוקי, היא הודתה בהזדמנות הראשונה ולא גררה רגליים.

עוד הוסיף הסניגור בעניין נסיבותיה האישיות של הנאשמת וטען, כי היא אם לשני ילדים, בוגרת אוניברסיטה, שירתה כקצינה בצה"ל, עוסקת מזה שנים בתחום ההוראה והחינוך וכיום משמשת כראש הפקולטה למדעי הרוח במכללת בית ברל. הנאשמת מתחרטת על ביצוע העבירה בה הודתה וכיום מעסיקה בביתה עובדת ישראלית.

הכרעה

סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 קובע כדלקמן:

"הורשע אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 13, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מסכום הקנס המנהלי שהוטל עליו לפי סעיף 8, אלא אם כן ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

בענייננו מדובר על כתב אישום ייזום מטעם המאשימה ולא בבקשה להישפט. לחובתה של הנאשמת ייאמר כי העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה הוגדרה כעבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות (ראו: ע"פ 1001/01 מדינת ישראל - ניסים (פורסם במאגרים המקוונים).

טווח ענישה

העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שלא היתה הקפדה על כך שעובדים זרים ישובו לארצותיהם עם פקיעת אשרת העבודה. לכל אלה הצטרפה תופעת הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של העובדים הזרים, אשר התרחשה בהיקף גדול מצד חלק מהמעסיקים, ופגעה בערכי יסוד של החברה ובדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י (פורסם במאגרים המקווונים), עת קבע כדלקמן:

"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים."

דא עקא, שבמקרים רבים, ההרתעה שיוצר הקנס המנהלי, העומד על סך 5,000 ₪, איננה מספקת, ולא אחת הוברר כי מי שהוטל עליו קנס מנהלי איננו נרתע מלשוב ולבצע עבירות. במקרה כזה הוסמך תובע לנקוט הליך פלילי יזום, במסגרתו נחשף הנאשם לקנס העונשי המקסימלי שנקבע לעבירה בחוק, העומד על סך 58,400 ₪.

על רקע האמור אבהיר, כי מקום שמדובר בכתב אישום שמוגש בעקבות בקשת נאשם להישפט, מתווה המחוקק מדיניות ענישה ברורה, ולפיה הקנס שיוטל בהליך הפלילי, לא יפחת מהקנס המנהלי שהוטל בגין אותה עבירה אלא מנימוקים שירשמו (ראה סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו - 1985), ואולם, מקום שמדובר בכתב אישום יזום, לא הותוותה מדיניות עונשית בחוק.

לדידי, וכפי שפירטתי לעיל, מדובר בעבירה שביסודה עומד מניע כלכלי מובהק ולכן, על מנת שהאכיפה תהיה אפקטיבית, עליה להיות משולבת בסנקציה כספית, אשר יהיה בה כדי ליצור את ההרתעה הנדרשת, ולהפוך את העבריינות בתחום - לבלתי משתלמת.

במקרה דנן, עומדות לזכותה של הנאשמת מספר עובדות. הראשונה – שהיא הודתה בביצוע העבירות בישיבת ההקראה ובכך חסכה הליך שיפוטי יקר. לפיכך בנסיבות של הודאה, ככלל, הרף העליון של הענישה צריך שיהיה בשיעור 50% מהקנס הפלילי המקסימלי. טווח הענישה המתאים לכל עבירה הוא אפוא בין 5,000 ₪ ל – 58,400 ₪.

במספר הסדרי טיעון שהוגשו לאחרונה לאישורו של בית דין זה, הוטלו קנסות בשיעור שבין 15,000 ₪ ל- 26,000 ₪ בגין שתי העבירות גם יחד.

אשר על כן, והואיל ונסיבות העניין שבפנינו אינן חורגות באופן כלשהו מנסיבותיהם של הנאשמים בשלושת המקרים שצוינו לעיל, יש לתמוה מה טעם מצאה המאשימה לדרוש כי יושת על הנאשמת הקנס הפלילי המקסימאלי בגין כל אחת משלוש העבירות.

באשר לעבירה השלישית, קרי, העסקת עובד ללא היתר עבודה בישראל, נחה דעתי, כי יש להביא בחשבון לקולא את הסבריה של הנאשמת כפי שנטענו במסגרת הטיעונים לעונש וכן להתחשב בעובדה כי זו לה הפעם הראשונה בה עברה על החוק.