מדינת ישראל נ' בוטה

גזר דין

הנאשם שלפני הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חצייה בבטחה במעבר חצייה, נהיגה בקלות ראש, נהיגה בדרך הגורמת לנזק, נהיגה במהירות לא סבירה וגרם חבלה של ממש, בניגוד לסעיפים 62(2) בקשר עם סעיף 38(2), ו 38(3), לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961, ובניגוד לתקנות 67(א), 21(ב)(2) ו 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961.

על פי עובדות כתב האישום, נהג הנאשם ברכב בדרך עירונית, בקלות ראש ובמהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך. בהתקרב הנאשם לצומת הוא לא נתן תשומת לב מספקת לדרך ולא הבחין מבעוד מועד בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש באותה עת במעבר חציה באור אדום ופגע בה (להלן: "המעורבת"). כתוצאה מן התאונה נגרמו למעורבת חבלות של ממש והיא סבלה מקרע בטחול ובצקת מוחית. כמו כן נזקקה המעורבת לניתוח מיידי לשם החלפת מקטע האאורטה (עורק ראשי באזור הלב).

בנוסף, נגרם נזק לרכבו של הנאשם.

בטיעוניה לעונש הפנתה המאשימה לחבלות הקשות שנגרמו למעורבת ולעברו התעבורתי של הנאשם, הכולל 35 הרשעות קודמות, בהן תאונת דרכים ואי מתן אפשרות להולך רגל להשלים את החצייה בבטחה. לנוכח האמור ביקשה המאשימה להטיל על הנאשם עונש פסילת רישיון נהיגה למשך שנה, פסילה על תנאי וקנס.

ב"כ הנאשם הדגיש בטיעוניו לעונש את רשלנותה התורמת הגבוהה של המעורבת. כמו כן הפנה ב"כ הנאשם בטיעוניו להחלמתה של המעורבת, להתעניינותו של הנאשם בגורלה, לגילו של הנאשם ולנסיבותיו האישיות כבעלת משפחה ענפה שאיננו מועסק. ב"כ הנאשם ביקש להסתפק בפסילת המינימום ממנה תנוכה הפסילה מנהלית.

הנאשם בדבריו לבית המשפט הביע חרטה על עוגמת הנפש שנגרמה למשפחתה של המעורבת, והביע נכונות לבצע של"צ.

במועד התאונה היתה המעורבת כבת 18 שנה. בעדותה בשלב הטיעונים לעונש מסרה המעורבת כי היתה מחוסרת הכרה במשך שבוע, ולאחר מכן היא נדרשה להליך שיקום שכלל טיפולי פיזיותרפיה במשך מספר חודשים. כתוצאה מהתאונה הפסידה המעורבת שנת לימודים אותה היא מתקשה להשלים. כיום, אף כי מצבה הכללי טוב, היא סובלת מירידה בתפקודי הזיכרון והריכוז. טרם נקבעה נכותה של המעורבת, אם בכלל, כתוצאה מהתאונה.

שיקולים לקולא:

בראש ובראשונה יש להביא בחשבון את רשלנותה התורמת הגבוהה ביותר של המעורבת, אשר אלמלא חצתה את הכביש בניגוד לאור האדום שדלק בכיוון חצייתה התאונה היתה נמנעת. אמנם אין ברשלנותה הנ"ל של המעורבת כדי לפטור את הנאשם מאחריותו, שכן אילו הקפיד הוא לקיים את דיני התעבורה לא היתה המעורבת נפגעת, אך יש בכך כדי להקל בעונשו באופן ממשי.

עוד יש להביא בחשבון כי מצבה הפיזי של המעורבת השתפר לבלי היכר, ואף כי מצבה הרפואי הקבוע עדיין לא הוברר סופית, ניתן להתרשם כי שיקומה עבר במידה לא מבוטלת של הצלחה.

כמו כן, הנאשם הודה וחסך מזמנם של הצדדים, העדים ובית המשפט. הנאשם הביע חרטה כנה ואמיתית, דרש לשלום המעורבת בסמוך לאחר האירוע ושלח לה פרחים.

בנוסף, יש להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם, כפי שפורטו על ידי הסניגור.

שיקולים לחומרא: 

הנאשם נוהג משנת 1982 וצבר לחובתו 35 הרשעות תעבורה קודמות. בין היתר הורשע הנאשם ב-8 עבירות מהירות וכן בעבירות של אי ציות לתמרור עצור, אי ציות לרמזור אדום, גרימת תאונת דרכים ואי מתן אפשרות להשלים חצייה בבטחה. בנוסף, לחובתו של הנאשם הרשעה בשל אי ציות לרמזור אדום כהולך רגל.

עברו התעבורתי של הנאשם מלמד כי דיני התעבורה אינם נר לרגליו, וכי לא היה בענישה שהוטלה עליו עד כה כדי להרתיע אותו ולמנוע ממנו מלהמשיך ולסכן אותו ואת המשתמשים האחרים בדרך בנהיגתו.

במקרה זה יצר הנאשם סיכון בכך שנהג בחוסר תשומת לב מספקת לדרך שלפניו, במהירות מופרזת וברשלנות, סיכון אשר התממש בפגיעה הקשה במעורבת.

חברי, כב' השופט אברהם טננבוים, קבע בת"ד (י-ם) 2394/07 מדינת ישראל נ' מזרחי (להלן: "ת"ד 2394/07") כדלהלן:

"..לאור העובדה כי הולכי רגל המתפרצים לכביש הינם למצער מראה שאיננו חריג לנוף המקום, היה על הנאשם לצפות כי ייתכן והולך רגל יחצה באור אדום. היה עליו לכן להתאים את אופן לנהיגתו לתנאי האזור. בתוך עמנו יושבים אנו וידוע כי לא תמיד הולכי הרגל מצייתים לרמזורים. אכן, מן הראוי כי המשטרה תאכוף ותקנוס הולכי רגל העוברים באור אדום, אך בכל זאת, אין זה מתיר את דמם ואין זה מצדיק את הנאשם בנהיגתו הפרועה."