מדינת ישראל נ' בוחבוט

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של התפרצות למקום שאינו משמש למגורים וגניבה מתוכו.

נסיבות בצוע העבירות פורטו במסגרת הכרעת הדין ולכן לא ארחיב בעניין זה.

במסגרת הטעונים לעונש הפנה התובע לעברו הפלילי של הנאשם, לחומרת העבירות בן הורשע, לנסיבות בצוען ועתר למצות הדין עם הנאשם ולהטיל עליו מאסר ממושך בפועל, מאסר מותנה כלשצידם קנס ופצוי למתלוננים.

ב"כ הנאשם טען שהבטוי למחדלי החקירה בתיק צריך לבוא במסגרת הקלה בעונשו של הנאשם וציין כי גם אם בטענת ההגנה מן הצדק אותה טען לא היה כדי להביא לבטול כתב האישום, אזי יש לתת לה משקל במסגרת גזר הדין.

עוד טען ב"כ הנאשם לעניין אחידות הענישה, הפנה לנסיבותיו האישיות של הנאשם, לסבל שנגרם לו כתוצאה מהגשת כתב האישום וביקש להסתפק בענישה צופה פני עתיד ולחלופין להטיל עליו מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות.

לחומרא יש לשקול את עברו הפלילי של הנאשם, את חומרת העבירות ואת נסיבות בצוען.

הנאשם, יליד 71, צבר 10 הרשעות קודמות בעבירות רכוש, סמים, מרמה, אלימות, לרבות פציעה כשעבריין מזויין והוא אף ריצה מאסרים בעברו, לרבות מאסרים ממושכים מאוד.

אולם, נוכח שנקבע בתיק זה נראה כי לא היה בכל אותן תקופות בהן שהה הנאשם מאחורי סורג ובריח כדי להתריעו מלשוב ולבצע עבירות בתיק דנן.

אותן עבירות בוצעו בצוותא עם אחר, תוך תכנון מוקדם לאור יום כשהתעוזה ועזות המצח של הנאשם ושותפו זועקת לעיניים, כאשר צופים בדיסק המתעד את מעשיהם של הנאשם ושותפו.

העסק אליו פרצו היה צריך להתפתח ימים ספורים לאחר בצוע העבירות וקל לשער התחושות שהציפו את המתלוננים כשגילו את שאירע – תחושות של תסכול, זעם, חוסר אונים וזאת מבלי להזכיר את ההפסד הכספי הכבד שנגרם להם.

הנאשם כאמור כפר בכל המיוחס לו והרכוש לא הוחזר לבעליו עד עצם היום הזה.

רבות נאמר בפסיקה באשר לחומרת עבירות ההתפרצות אשר הפכו זה מכבר למכת מדינה באשר הן נגרמות מידי דקות ספורות וגורמות נזק רב ברבדים שונים לציבור בכללותו.

בתי המשפט קבעו כי המסר צריך להיות חד משמעי ולהתבטא בתגובה עונשית הולמת, כאשר יש לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי הלגיטימי החייב בהגנה ראויה.

סנגורו של הנאשם ביקש להתחשב לקולא במחדלי החקירה בתיק זה.

בנקודה זו יש להעמיד דברים על דיוקם.

במסגרת חקירתו את העדים וסיכומיו, טען הסנגור למחדלי חקירה בתיק זה.

נוכח שקבעתי בהכרעת הדין, לא מצאתי לדון באותם מחדלים, אולם ציינתי כי גם אם היו כאלה, הרי שאין בהם כדי להושיע את הנאשם.

בנסיבות אלה, איני רואה מקום להתחשב בטענה דנן כטענה לקולא.

כך גם באשר לטענת ההגנה מן הצדק אותה דחיתי במסגרת הכרעת הדין.