מדינת ישראל נ' בוגנים(עציר)

החלטה

1.בדיון הקודם הסכימו שני הצדדים לשלוח את המשיב לתסקיר מעצר של שירות המבחן שיבחן הן את מסוכנותו והן את החלופות האפשריות וזאת מבלי לוותר על הטיעון העקרוני של הסנגור, שאין מקום לעוצרו כלל .

2.בנסיבות אלה הוריתי לשירות המבחן לערוך תסקיר כאמור שהיה אמור להגיע לדיון היום.

3.דא עקא, שירות המבחן הודיע לבית המשפט כי אין באפשרותו להשלים את התסקיר בתקופה כה קצרה וביקש שבועיים ארכה נוספת.

4.אין ספק כי המצב האידיאלי בעיקר בעבירות של אלימות במשפחה הוא שחרור רק לאחר שמתקבלת חוות דעת של גורם מקצועי לגבי החלופה, ומידת יכולתה להעמיד גבולות בפני משיב ולאיין את מסוכנותו.

5.רק לנוכח העובדה ששירות המבחן לא הגיש את תסקירו להיום, ולנוכח טענתו של הסנגור המלומד יש מקום לשחרר את המשיב גם בטרם יגיע תסקיר. איפשרתי לסנגור המלומד להציג חלופה מרוחקת, זמנית עד לקבלת התסקיר. אולם את הבדיקה לגופן של החלופות מוטב שיעשה שירות המבחן.

ניתנה והודעה היום י"א אייר תש"ע, 25/04/2010 במעמד הנוכחים.

אור אדם , שופט

החלטה

1.כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות כנגד בת זוגו (להלן: "המתלוננת"), כאשר בכל אחד מהאישומים עומד הוא לדין בשתי עבירות איומים ובעבירה של תקיפת בן-זוג. בד בבד עם הגשת האישום, ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים, ע"פ סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

2.באישום הראשון, שהוא המאוחר דווקא מבחינה כרונולוגית, מואשם המשיב בכך שביום 6.4.10 חנק את המתלוננת, ובסמוך לכך איים עליה כי אם המשטרה לא הייתה בתמונה, מזמן היה הורג אותה. עוד נטען, כי החל באירוע זה, ובמשך ששה ימים, איים עליה בכך שאמר לה שהלוואי שתמות.

3.האישום השני נוגע לתלונה קודמת, שנסגרה בזמנו, מיום 20.2.10, אירוע בו אמר המשיב למתלוננת שאין לו בעיה להרוג אותה. עוד מאזכר האישום השני אירוע קודם, כחצי שנה קודם לכן, בו סטר למתלוננת והצמיד סכין לגרונה.

4.ראיות לכאורה – בפתח הדיון טען ב"כ המלומד של המשיב, כי חרף הודעותיה של המתלוננת שבתיקי החקירה, חולק הוא על קיומן של ראיות לכאורה, בשני עניינים: ראשית, טוען הוא כי שתיים מעבירות האיום הנטענות אינן בגדר איום. שנית, טוען הוא כי התלונה הקודמת נסגרה מהעדר ראיות מספקות, ולכן לא ניתן לטעון כי היא מגבשת ראיות לכאורה. בשולי הדברים ציין עוד ב"כ המשיב, כי יש לבחון בזהירות את הודעות המתלוננת לנוכח סכסוך בין בני הזוג, וצרף תצהיר להוכחת רכיב זה.

5.אין צורך לשוב ולהדגיש כי לצורך השלב בו אנו נמצאים, אין מקום לבדיקה מדוקדקת של אמינות הראיות שבבסיס האישום, כפי שנקבע לא אחת:

"בקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים, איננה ההליך המתאים לבירור פרטני ומדוקדק של מהימנות העדים ומשקל העדויות. לפיכך, הכלל הוא כי בבוחנו את הראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים על בית המשפט להשתכנע כי הן מקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו, ורק אם שוכנע כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך כבר באותו שלב את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר..." (בש"פ 8303/07 ראמי בדראן נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 1260 , 1263 (2007)).

6.לאחר שעיינתי בתיקי החקירה ובחנתי את הודעות המתלוננת, נראה לי כי לצורך השלב בו אנו נמצאים, לא נמצאו בהן אותן פרכות מהותיות ומושרשות, עד שישללו מהן את כוחן כראיות לכאורה. עדותה של המתלוננת שלמה וקוהרנטית, ניכר כי היא משתדלת להעמיד דברים על דיוקם ולהפריד בין האירועים השונים, היא מנסה לדייק ולגבי חלק מהתלונות כלפי העבר, כגון הצמדת הסכין לצוואר, אומרת המתלוננת בהגינותה שאיננה זוכרת בדיוק את הנסיבות, היא עמדה על התלונה הנוכחית גם בעימות שנערך עם המשיב. העדות של אמה של המתלוננת, המספרת על החרדה של המתלוננת מבעלה המשיב, גם אם איננה בגדר אמרה של קורבן אלימות לצורך אמיתות תוכנה, הרי שהיא מחזקת את אמינות התלונה. בדרך כלל בתיקי אלימות במשפחה קיימת רק עדות כנגד עדות, ולכן נראה לי שלצורך השלב בו אנו נמצאים, די בכך כדי להוות ראיות לכאורה.

7.עבירות האיום – המחוקק הגדיר את העבירה באופן נרחב: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו...".למשיב מיוחסות אמירות כגון: "הלוואי שתמותי" או: "אם המשטרה לא הייתה בתמונה מזמן הייתי הורג אותך". הטענה כי אין מדובר באיום על המתלוננת, איננה נראית לי. כאשר הדברים נאמרים בהקשר הזוגי, בד בבד עם האלימות הנטענת, הרי שיש באמירות מעין אלה משום איומים. אין לנתק את האמירה מן ההקשר, כפי שנפסק:

"האיום הוא, אפוא, ביטוי שהמשפט מטיל עליו מגבלות תוך פגיעה בחופש הביטוי וזאת, כדי להגן על ערכים אחרים ובהם שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט. האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן, פעמים רבות, כרוך האיום גם בציפיה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום... ...לעתים, בביטויים בעלי משמעות מאיימת בנסיבותיו המיוחדות של המאויים... ...על מנת לקבוע אם תוכן הביטוי עולה כדי איום, על בית המשפט לבחון, אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום... ...יודגש, כי בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת באופן המנותק מן הנסיבות אלא בתוך ההקשר בו ניתן הביטוי. בית המשפט יבחן את הנסיבות שאפפו את מסירת הביטוי ואת הנסיבות בהן הוא נקלט. כמו כן יבחן בית המשפט את המסר שהיה גלום בביטוי..." (רע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 66 , 73 (2006) ההדגשות אינן במקור).

8.התלונה הקודמת – טענה שניה של ב"כ המשיב נוגעת לתיק הקודם, נשוא האישום השני, שכבר נסגר המחוסר ראיות. אינני מקבל את עמדת המבקשת כאילו רק עבירת ההדחה נסגרה. מהטופס עולה במפורש כי גם התלונה בגין תקיפת בן-זוג נסגרה מהעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין. השאלה היא המשמעות של מכתב סגירה זה.

9.לא אחת נקבע, כי המדינה רשאית לפתוח מחדש תיק שכבר נסגר, אם מחייב זאת האינטרס הציבורי:

"סמכותו של התובע לגבי חומר החקירה, כסמכותה של כל רשות ציבורית בעלת סמכויות משפטיות, היא הסמכות להתייחס לחומר שלפניו באופן ענייני ולדון בו ולטפל בו על-פי חובתו המשפטית והציבורית, כפי שמתחייב ממהותו של החומר. אם התנהלה חקירה ולא נתגלו ראיות מספיקות והתיק נסגר, אין פירושו של דבר, שאין לפתוח בחקירה מחדש או להגיש כתב-אישום, אם, למשל, מתגלות ראיות חדשות..." (בג"צ 844/86 איתי דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(3), 219 , 222-223 (1987)).