מדינת ישראל נ' בדארנה

החלטה

בעניין ביטול פסק דין

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם בעבירות של נהיגה רשלנית, אי שמירת מרווח והתנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף. בגזר הדין הטיל עליה בית המשפט קנס ע"ס 1,800 ₪ ופסילה למשך 3 חודשים וכן פסילה על תנאי לתקופה של שלושה חודשים למשך שלוש שנים.

לאחר העיון בבקשה חוששני כי לא אוכל להיעתר לה.

סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, קובע שתי עילות חלופיות לביטול פסק דין שניתן בהעדר: העילה הראשונה – מתן הסבר סביר להיעדרות, והשנייה – חשש ממשי לעיוות דין [ ראו לעניין זה רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל ( ניתנה ביום 2.10.03) ]

באשר לאי ההתייצבות – הנאשמת טענה כי מעולם לא קיבלה לידיה זימון לדיון ולכן לא ידעה על קיומו. טענה זו עומדת בניגוד מוחלט לקיומו של אישור מסירה על הזמנה לדיון, ועל גביו מצוין כי ההזמנה נמסרה לידי הנאשמת. הנאשמת טוענת כי במשפחתה ישנן כמה נשים העונות לשם 'לובנה' ולכן היא טוענת כי ההזמנה הומצאה לגברת הלא נכונה. בנוסף ציינה כי בכפר בו היא גרה אין רחובות ומספרי בתים ואולי זו הסיבה שהההזמנה לא הגיע לידיה.

אין בידי לקבל טענה זו שלא נתמכה בבדל ראיה. תמוה בעיני כי גזר הדין וכל התכתובת עם בית המשפט לאחר פסק הדין מוצאת את יעדה לידי הנאשמת ודווקא ההזמנה לדין נמסרה למישהי אחרת. הנאשמת לא סתרה את חזקת המסירה העולה בבירור מאישור המסירה שבפני, לא הציגה כל ראיה ממשית שבכוחה לאמת את טענותיה שגם כך נראות בעיני קלושות למדי. גם טענתה כי אין בכפר בו היא מתגוררת, רחובות ומספרי בתים, לא נראית בעיני, שעה שבפני אישור מסירה המעיד על מסירה כדין. עובדה היא כי גם במצב דברים זה, דברי דואר מגיעים לבני המקום לרבות הנאשמת. יוצא איפוא כי הנאשמת לא סתרה את חזקת המסירה ואפנה בהקשר זה לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974 ולנאמר בע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, (2007):

"התקנה איננה דורשת בחינה מדוקדקת מה עלה בגורל המשלוח ודי כי חלפו 15 ימים מיום יציאתו למען הנכון בדואר רשום וכי המערער לא הרים את הנטל להראות כי לא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו. משקמה החזקה, יכול המערער לנסות ולסתור אותה בהליך העיקרי, תוך שיעלה טענותיו לעניין הכיתוב "לא נדרש" המופיע על אישורי...".

על כן לא הוכחה סיבה מוצדקת להיעדרותה של הנאשמת מהמשפט אליו זומנה כדין.

חשש לעיוות דין- הנאשמת לא הוכיחה כי קיים חשש לעיוות דין. טענה כללית של הנאשמת לא די בה. עפ"י הפסיקה על הנאשמת להראות, תוך שימוש באסמכתאות, כי לו נוהל ההליך הייתה התוצאה שונה מבחינתה. אין בבקשה התייחסות כלשהי לסיכויי הגנה או לראיות. באשר לטענה שהעלה הנאשם לעניין גזר הדין שבו צוין עברו התעבורתי, אכן אין לה לנאשמת עבר תעבורתי מכביד ואף לא נאמר זאת בגזר הדין. בית המשפט התכוון לעברה הנקי של הנאשמת והתחשבותו בכך לעניין העונש.

לפיכך הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ג, 03 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: