מדינת ישראל נ' ארבלי

גזר דין

הנאשם הורשע בהעסקת עובד זר ללא היתר ביום 11.4.06, בניגוד לסעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991.

על פי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, הנאשם העסיק באותו מועד שלושה עובדים זרים, מתוכם שניים שהיו מורשים לעבוד אצלו, ועובד זר נוסף שלא היה מורשה לעבוד אצלו. עם זאת, אותו עובד היה מורשה לעבוד אצל מעסיק אחר. בית הדין קיבל את עדות הנאשם לפיה הזמין מאותו מעסיק אחר את עבודתו של אותו עובד שבגין העסקתו הורשע הנאשם, תמורת תשלום לאותו מעסיק, אך קבע, על פי הלכת ע"פ 29/09 עופר יונסוף נ. מדינת ישראל, שהנאשם היה "מעביד" של העובד הזר השלישי.

בטיעוניה לעונש הביאה המאשימה לידיעת בית הדין הרשעה קודמת של הנאשם מיום 14.3.11 בת.פ. 246/08, בגין עבירה של העסקת עובד זר ביום 5.5.03. ערעור על הכרעת הדין נדחה על ידי בית הדין הארצי לעבודה ביום 26.1.12 (ע"פ 43189-10-11), תוך שהקנס שגזר בית דין זה על הנאשם, בסך 20,000 ₪, הופחת על ידי בית הדין הארצי לעבודה ל-6,000 ₪.

המאשימה טוענת כי "מתחם העונש ההולם" לעבירה שבוצעה הינו בין 70%-90% מהקנס המרבי, בשל כך שהעסקת עובדים זרים פוגעת הן במעמדם של העובדים בישראל והן במעמדו של העובד הזר. המאשימה סבורה כי העונש שעל בית הדין להטיל צריך להיות בתוך המתחם האמור, בשים לב לכך שמדובר בהרשעה שניה, ובשים לב לצורך בהרתעת הנאשם ובהרתעת הרבים.

הנאשם טוען כי יש להטיל על הנאשם עונש סמלי, מאחר שהרשעת הנאשם התבססה על הלכת יונסוף, המהווה כשלעצמה הרחבה פסיקתית של אחריות מחזיק במקרקעין, תוך שבית הדין יישם בהרחבה את הלכת יונסוף על עובדות המקרה. הנאשם טוען כי למעשה העבירה בה הורשע הנאשם היא טכנית במהותה, שכן התייחסותו הנפשית של הנאשם הייתה שהוא מעסיק עובד שיש לו היתר לעבוד בישראל והוא לא התכוון להעסיק עובד זר שאין לו היתר לעבוד בישראל. מכל מקום, הנאשם לא היה יכול לצפות במועד ביצוע העבירה את ההרחבות הפסיקתיות שנעשו בפסיקה בעניין יונסוף ובהכרעת הדין.

הנאשם מוסיף וטוען נסיבות לקולא שעניינן בחלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירה, דבר שנבע גם מכך שכתב האישום הוגש סמוך לחלוף תקופת ההתיישנות של העבירה. לעניין הרשעתו הקודמת, הרי שכעולה מגזר הדין של בית הדין הארצי, נסיבות העבירה באותו עניין לא היו חמורות שכן לא הייתה לנאשם שליטה על העובדה שנמצא עובד זר נוסף בין העובדים שהעסיק.

בהתאם להוראות חוק העונשין בעניין הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, על בית הדין לקבוע תחילה "מתחם עונש הולם" למעשה העבירה שבה הורשע הנאשם, ולאחר מכן להטיל על הנאשם עונש שהינו בתוך מתחם זה, אלא אם כן מתקיימים שיקולים לקולא (כמו שיקום) או לחומרא (כמו הגנה על שלום הציבור).

בהתאם לכך, עלי לקבוע תחילה "מתחם עונש הולם" בהתאם ל"עקרון המנחה", קרי: קיומו של יחס הולם בין "חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו", ולשם כך עלי להתחשב "בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, כמפורט בסעיף 40ט" לחוק העונשין (סעיפים 40ב ו-40ג לחוק העונשין). על פי סעיף 40ח לחוק, כאשר מתחם העונש ההולם כולל עונש קנס, על בית הדין להתחשב גם במצבו הכלכלי של הנאשם לצורך קביעת מתחם הקנס ההולם.

כאמור, מתחם העונש ההולם צריך להביא לביטוי את הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ואת מידת הפגיעה בו. ערכים אלה הינם בעיקרם מניעת פגיעה בעובדים הזרים, מניעת פגיעה בדמותה של החברה הכרוכה בהעסקת עובדים זרים בתנאי ניצול וכן מדיניות כלכלית של צמצום האבטלה של עובדים ישראליים.

כמו כן יש לתת ביטוי לכך שהעבירה בה הורשע הנאשם נמנית עם העבירות המנהליות לפי חוק עבירות מנהליות, התשמ"ו-1986, אך מנגד יש לתת ביטוי לצו המחוקק בסעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, לפיה כאשר העבירה מבוצעת במסגרת עסקו או משלח ידו של אדם, העונש עליה הוא מאסר שנה או ארבע פעמים הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין.

כעולה מסעיף 40ב לחוק, חומרת מעשה העבירה אינה נבחנת במנותק מ"נסיבותיה" ומ"מידת אשמו" של הנאשם, ולאלה חשיבות בקביעת מתחם העונש ההולם.

מקובלת על בית הדין עמדת הנאשם כי נסיבות ביצוע העבירה ומידת אשמו של הנאשם בביצועה, מצדיקות הקלה מסוימת בקביעת מתחם העונש ההולם. הנאשם אמנם ידע שלא היה לעובד הנדון היתר העסקה על שמו ובכך התמלא היסוד הנפשי של מודעות ליסוד העובדתי של העבירה. עם זאת, מקובלת על בית הדין טענת הסניגור לפיה יחסו החפצי של הנאשם לא היה של כוונה להעסיק עובד זר שאינו מורשה לעבוד בישראל.

מנגד, קיומה של הרשעה נוספת בעבירה של העסקת עובד זר ללא היתר, מהווה נסיבה מחמירה.

הנאשם לא טען להקלה מפאת מצבו הכלכלי ולא הביא ראיות בקשר לכך.

על רקע כלל האמור, אני סבור שמתחם העונש ההולם הינו קנס ששיעורו כפל הקנס המנהלי לבין 70% מהקנס המירבי.

לאור מכלול השיקולים דלעיל, החלטתי לגזור על הנאשם קנס בסך 50,000 ₪, אשר ישולם ב-25 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מ-1.8.13.

כמו כן אני מטיל על הנאשם לחתום על התחייבות שלא לעבור עבירה לפי חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 בתוך שלוש שנים מהיום, שאם לא כן ישלם קנס בסך 116,800 ₪.

על הנאשם לפנות מידית למזכירות בית הדין לקבלת שוברים לתשלום הקנס ולחתימה על ההתחייבות כאמור לעיל. לא יעשה כן בתוך 7 ימים מיום המצאת גזר הדין אליו, יינתן נגדו צו הבאה לצורך כך.

לצדדים נתונה זכות ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 45 ימים מיום המצאת גזר דין זה אליהם.