מדינת ישראל נ' ארביב

בפני

שופט חגי טרסי

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פריצה לרכב, חבלה במזיד ברכב והפרעה לשוטר - עבירות על סעיפים 413ו', 413ה' ו- 275 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 25.4.10 בשעה 15:00 לערך, פרץ הנאשם לרכב מדגם מזדה מ.ר. 9545209 (להלן: "הרכב"), בכך שניפץ את החלון האחורי של הרכב ופתח את דלת הרכב. כמו כן גרם נזק למנעול תא המטען. בהמשך, כשהגיע אליו שוטר וביקש ממנו פעמיים לעצור, התעלם הנאשם מבקשותיו ואף הגביר את קצב הליכתו.

הנאשם כפר בביצוע העבירות המיוחסות לו וטען כי היה באזור, אך לא ביצע כל עבירה. במהלך המשפט הוגשו לעיוני בהסכמה הודעותיו של מר יניב מסיקה (להלן: "מסיקה"), אשר הבחין במעשי ההתפרצות לרכב, שבוצעו על ידי אדם שאינו מוכר לו. מסיקה מסר תיאור של מבנה גופו ולבושו של אותו אדם, ועל יסוד תיאור זה נעצר הנאשם בקרבת מקום על ידי השוטר אשר שריקי (להלן: "השוטר"). במסדר זיהוי תמונות שנערך למסיקה, לא זיהה העד את הנאשם כמי שביצע הפריצה, אלא הצביע על תמונה אחרת שהוצגה לו.

אף על פי כן, טוענת התביעה כי הנאשם הוא שביצע את העבירה, וזאת לאחר שעל גבי הרכב נמצאו טביעות שתי כפות ידיו של הנאשם. בהעדר עדות ישירה המעידה על אחריותו של הנאשם למיוחס לו, מוטלת לפתחי השאלה האם די במסכת הראיות הנסיבתיות שהוצגה בפני על מנת לקשור את הנאשם לביצוע המעשים ברמה הנדרשת בפלילים. תשובתי חיובית, ובהתאם לה יורשע הנאשם במיוחס לו. אפרט כעת את מסכת הראיות ואת המסקנות הנגזרות מהן.

תשתית עובדתית:

מהודעת בעלת הרכב ת/3, שהוגשה בהסכמה, עולה כי ביום האירוע החנתה את הרכב ברח' ההשכלה בנתניה. בפעם האחרונה ראתה אותו במצב תקין בשעה 14:00 לערך, ומששבה אליו בשעה 15:10, גילתה שהחלון המשולש הקטן של הדלת הימנית האחורית שבור וכי נגרם נזק למנעול תא המטען. מסמך זה מגבש את לוחות הזמנים ומעיד על כך שמעשה ההתפרצות בוצע בפרק הזמן הקצר שבין שני ביקוריה של בעלת הרכב במקום החניה.

מהודעותיו של מסיקה ת/10 ו- ת/11 עולה כי בשעה 14:59 לערך היה בדרכו לאסוף את ביתו מגן הילדים שברח' דרור, ובהיותו מהלך ברחוב הרטום לכיוון רח' ההשכלה, הבחין בבחור צעיר, אשר לבש חולצת צווארון בצבע צהוב ומכנסי ג'ינס כחולים, נשען על הרכב ומנסה לפתוח את דלתותיו. מבנה גופו היה רזה, שיערו קצר וכהה וגובהו נמוך מעט מזה של מסיקה, אשר מתנשא לגובה של 1.85 מ'. כשהבחין בו אותו צעיר, עשה עצמו מדבר בטלפון. מסיקה נכנס לגן הילדים של ביתו, וכשיצא ממנו לאחר מספר דקות, גילה כי בינתיים נופץ החלון המשולש האחורי ימני ברכב. כמו כן הבחין בכך שאותו אדם, שקודם נשען על הרכב, מכניס את ידו דרך החלון השבור ומנסה לפתוח את הדלת האחורית ימנית מבפנים.

כאמור, וכפי שעולה מדו"ח מסדר הזיהוי נ/1, במסגרת מסדר זיהוי תמונות, בו הוצגו בפני מסיקה שמונה תמונות, וביניהן גם תמונת הנאשם, הצביע מסיקה על תמונתו של אדם אחר וציין כי "אני זוכר אותו לפי החולצה הצהובה". בהמשך, כאמור בהודעה ת/12, הסביר כי כשהציגו לו את התמונות התייחס בעיקר ללבוש, שהיה חקוק בזיכרונו. כאן המקום לציין, כי בהודעות ת/10 ו-ת/11 מסר שראה את פניו של הפורץ מטווח קצר של 3-4 מטרים ועל כן הוא מסוגל לזהותו. ב-ת/12, לעומת זאת, לאחר מסדר הזיהוי, טען כי הסתכל לשנייה והמשיך בדרכו "בגלל זה אני לא כל כך בטוח בחשוד" (ת/12 ש' 6). מכל מקום, אין מחלוקת כי מסיקה לא זיהה את הנאשם במסדר הזיהוי וכי עובר לאותו מסדר טען שביכולתו לזהות את הפורץ. על רקע תוצאות מסדר הזיהוי, מתחייבת בדיקה קפדנית של הראיות הנסיבתיות, על מנת לבחון האם יש בתוצאות אלה כדי להקים את הספק הסביר ממנו זכאי הנאשם ליהנות.

נדבך ראייתי משמעותי נוסף בא לידי ביטוי בדו"ח הפעולה ת/7, אותו ערך השוטר שריקי, ובעדותו של השוטר בבית המשפט. מ-ת/7 עולה כי כבר בשעה 15:02, קיבל השוטר דיווח מהמוקד על ההתפרצות, בעת שנסע בניידת סמויה במסגרת פעולתו כבלש בתחנת נתניה. השוטר מיהר לאזור האירוע, כשבדרך קיבל מהמוקד דיווח על כך שהחשוד לובש חולצה צהובה קצרה. השוטר הגיע לרחוב הרטום בתוך 2 דקות, ופגש שם במודיע, אשר עדכן כי מדובר היה בחולצה צהובה עם צווארון. על יסוד המידע שמסר לו המודיע מיהר השוטר לכיוון שכונת חפציבה, על מנת לסרוק אחר החשוד. בפינת הרחובות הנשר והזמיר, פנה שמאלה בכיכר לרחוב הזמיר, ובסמוך לצומת הרחובות הזמיר והדרור זיהה חשוד אשר לבש חולצה צהובה ומכנס ג'ינס כחול.

כשהתקרב השוטר לחשוד, זיהה שמדובר בנאשם, המוכר לו על רקע עבודתו כשוטר. בשלב זה צעק השוטר לעברו מתוך הניידת : "שי תעמוד במקום", אך הנאשם השפיל את מבטו, עשה עצמו כאילו אינו שומע ואף הגביר את קצב הליכתו. השוטר צעק לעברו פעם נוספת, בעוצמה גבוהה יותר : "שי תעצור", אך הנאשם המשיך בהליכה מהירה לכיוון שכונת חפציבה. בתגובה, עצר השוטר את הניידת לפני הנאשם, יצא ממושב הנהג וצעק לעבר הנאשם בשלישית: "זה משטרה, תעצור".

הפעם עצר הנאשם והשוטר הודיע לו שהוא מעוכב. או אז התקרב אליו השוטר והבחין בכך שהנאשם מזיע מאד ונראה לחוץ. כשנשאל על ידי השוטר מאיפה הוא מגיע, השיב "מה, מה קרה, באתי מרח' בוסל עכשיו", "תוך שהוא בולע מילים ומבולבל מאד", כאמור בדו"ח. לפיכך, הודיע לו השוטר על מעצרו בחשד לפריצה לרכב. בהמשך, בתחנת המשטרה, הבחין השוטר בשריטה טרייה על ידו הימנית של הנאשם, בסמוך למרפק. כששאל השוטר את הנאשם כיצד נגרמה השריטה, השיב הנאשם "מאיפה אני יודע, תשאל את חברה שלי".

בעדותו בבית המשפט חזר השוטר על עיקרי האמור ב-ת/7. במהלך החקירה הנגדית התבקש להתייחס לפערים, מבחינת זמן ומרחק, בין מקום ההתפרצות לבין המקום בו נעצר הנאשם. השוטר הבהיר כי מהרגע שעזב את המודיע ועד שאיתר את הנאשם חלפו כשתי דקות. כמו כן ציין כי בין מקום ההתפרצות לבין רחוב הדרור, ממנו יצא הנאשם, מפריד שדה שאורכו 50-60 מטר, וכי זמן ההליכה ממקום ההתפרצות למקום המעצר הנו כ- 2-3 דקות (עמ' 6 ש' 8-18 לפרוטוקול).

בנוסף, נחקר השוטר לגבי הנסיבות הנוגעות לקריאותיו לעבר הנאשם לעצור. השוטר התקשה למסור הערכה לגבי הטווחים מהם צעק לעבר הנאשם והורה לו לעצור, אך עמד על כך שמדובר היה במרחק ממנו אמור היה הנאשם לשמוע את צעקותיו. עוד ציין, כי הבחין בכך שהנאשם משפיל מבט ומעמיד פנים כי אינו שומע ממרחק של 5-10 מטרים לערך (עמ' 8 ש' 3-18).

כאן המקום לציין כי הנאשם בעדותו טען שעצר מייד, ברגע ששמע לראשונה את קריאותיו של השוטר, אך אני מעדיף באופן מובהק את גרסת השוטר על פני גרסת הנאשם. השוטר הותיר בעדותו רושם אמין ביותר. דו"ח הפעולה המפורט שערך תואם את מכלול הנסיבות, ולא נתגלו בדבריו סתירות או תמיהות כלשהן. מהדו"ח אף עולה במפורש כי הנאשם אכן שמע את הצעקות, ובחר להגיב להן באופן המנוגד לחלוטין מחובתו החוקית, על דרך של התעלמות והמשך הניסיון להתחמק מהשוטר, בכך שהחיש את צעדיו. טעמים נוספים לדחיית גרסת הנאשם יפורטו בהמשך.

נדבך נוסף ואחרון למסכת ראיות התביעה, עניינו טביעות כפות ידיו של הנאשם, אשר נתגלו על גבי הרכב הפרוץ. שילוב ממצאי דו"ח העתקת טביעות האצבע ת/4 וחוו"ד מומחה מז"פ ת/9 מעלה כי על דופן אחורי ימני חיצוני של הרכב נמצא חלק מטביעת כף ידו השמאלית של הנאשם ואילו על דופן דלת אחורית וקדמית ימנית בצידה החיצוני נמצאו חלקים מטביעת כף ידו הימנית של הנאשם.

מעדותו של טכנאי המז"פ יגאל משקאוצן עלה כי הרכב נבדק בתחנת המשטרה בנתניה וכי לזירת העבירה לא יצא חוקר מז"פ כלשהו. עוד מסר הטכנאי כי מקום נטילת המעתקים לא צולם, וכי הנוהל המשטרתי אינו מחייב זאת. בהקשר זה אציין, כפי שכבר הערתי במקרים קודמים, כי לנוכח הזמינות הגבוהה והעלות הנמוכה של אמצעי התיעוד החזותי המודרניים, מוטב יהיה אילו יעודכנו הנהלים וטכנאי המז"פ יתעדו על דרך השגרה בצילום את זירת העבירה ואת הממצאים המתגלים בה. לצד הערה זאת, אינני סבור כי במקרה שלפני מתעורר קושי ממשי, גם בהעדר התיעוד החזותי, וזאת לנוכח מכלול הראיות הקיימות. לבסוף, הבהיר הטכנאי, במענה לשאלות הסנגור, כי נקודות ההשוואה קיימות גם על גבי כפות הידיים, ועל כן אין הבדל עקרוני בין טביעות אצבע לטביעות כף יד. כמו כן אישר כי אין ביכולתו לקבוע את גיל הטביעה ומתי הוטבעה על גבי הרכב.

הנאשם בחר להעיד להגנתו וטען כי ביום האירוע ביקר בחורשה בסמוך לבית סבתו, על מנת להאכיל את כלביו המתגוררים במקום. בדרכו חזרה, בסמוך מאד לביתו, עצר אותו השוטר. הנאשם הכחיש את הטענה שהתעלם מהוראות השוטר והתנהג בצורה מחשידה. לגבי השריטה שנמצאה על ידו, טען שסיפר לשוטר שהכלב שרט אותו. הנאשם אישר כי תוואי הליכתו מבית הסבתא למקום בו נתפס על ידי השוטר עובר בסמוך למקום ההתפרצות, אך טען כי לא נגע ברכב כלשהו ובוודאי שלא פרץ. כשהתבקש להסביר כיצד הגיעו טביעות כפות ידיו לרכב, העלה השערה לפיה יתכן ונשען על הרכב כשהמתין במועד אחר לאוטובוס, בתחנה הממוקמת ברחוב ההשכלה.