מדינת ישראל נ' אקספרס ואח'

החלטה

1. עניינה של החלטה זו בטענות מקדמיות שהועלו על-ידי הנאשמים.

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

2. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום, המייחס לנאשמת 1 הפרת הוראות צו נגישות, עבירה לפי סעיפים 19מח(ג) ו- 19מח(ד) לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח- 1998 (להלן: "החוק"), ולנאשמים 2-3, עבירת נושאי משרה בתאגיד – עבירה לפי סעיפים 19מח(ג), 19מח(ה)(1) ו-(2) לחוק.

3. על-פי הנטען בכתב האישום, נאשמת מס' 1 הינה חברה פרטית בע"מ ובעלת רישיון להפעלת שירותי תחבורה ציבוריים (להלן: "הנאשמת"). במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, שימש נאשם מס' 2 מנכ"ל הנאשמת והיה מנהל פעיל שלה, ונאשם מס' 3 שימש כעוזר של נאשם מס 2, והיה אחראי בין היתר על נושא יישום דרישות הנגישות באוטובוסים המופעלים על-ידי החברה.

בתאריך 3/6/10 או בסמוך לכך, שלחה המאשימה לנאשמים שני מכתבי התראה, אשר כללו ממצאי בקרות שעניינן היעדר כריזה פנימית וחיצונית באוטובוסים עירוניים שנרשמו משנת 2003 ואילך (להלן: "אוטובוס נגיש"), המופעלים על-ידי הנאשמת, זאת בניגוד להוראות תקנה 5(12) לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הסדרת נגישות לשירותי תחבורה ציבורית), תשס"ג – 2003 (להלן: "התקנות"). במכתבי ההתראה הבהירה המאשימה את חובת הנאשמים להפעיל כריזה פנימית וחיצונית באוטובוסים נגישים בהתאם לדרישות התקנות, וזאת עד ליום 2/9/10, וניתנה להם הזדמנות להשמיע טענותיהם בנושא.

בין התאריכים 17/8/10-8/12/10 או בסמוך לכך, התקבלו תגובות הנאשמים לטענות שהועלו במכתבי ההתראה. בעקבות פניית הנאשמים, נתנה להם המאשימה ארכה להסדרת מערכות הכריזה באוטובוסים הנגישים עד ליום 15/12/10. בקשה נוספת של הנאשמים למתן ארכה נוספת עד יום 15/2/11 נדחתה על-ידי המאשימה.

ביום 7/3/11 או בסמוך לכך, הורתה המאשימה לנאשמים בצו נגישות להפעיל כריזה פנימית בכל האוטובוסים העירוניים, וכריזה פנימית וחיצונית באוטובוסים הנגישים המופעלים על-ידי הנאשמת, זאת בהתאם לדרישת החוק, ולהוראות תקנה 4(4) ותקנה 5(12) לתקנות בהתאמה. בהתאם להוראות צו הנגישות היה על הנאשמים לבצע ההתאמות המפורטות בצו ולהפעיל כריזה באוטובוסים העירוניים הנגישים המופעלים על-ידי הנאשמת לא יאוחר מיום 5/5/11.

בתאריכים : 5/5/11, 21/6/11, 23/6/11 ו- 27/6/11 או בסמוך לכך, ערכה המאשימה בקרות מדגמיות בקווי האוטובוס הנגישים המופעלים על-ידי הנאשמת. הבקרות העלו, כי בקווים 5, 3, 4 ו- 2 בנהריה, וקו 2 במעלות, לא בוצעה כריזה פנימית וחיצונית באוטובוסים, ובקו 3 בעיר צפת לא בוצעה כריזה חיצונית. במעשיהם המתוארים לעיל הפרו הנאשמים את הוראות צו הנגישות, בכך שלא הפעילו כריזה פנימית וחיצונית באוטובוסים הנגישים המופעלים על-ידי הנאשמת. במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, הכירו נאשמים מס' 2-3 בהיותם נושאי משרה בנאשמת, את הוראות צו הנגישות ותוכנו, ולא עשו כל שניתן כדי לפקח ולמנוע את הפרת הוראות צו הנגישות.

מבקרות נוספות שערכה המאשימה לאחר חקירת הנאשמים עולה, כי העבירות המיוחסות להם נמשכות מעבר לתקופת הזמן שנקבעה בצו הנגישות.

במעשיהם המתוארים לעיל, הנאשמים ממשיכים להפר את הוראות צו הנגישות, בכך שאינם מפעילים כריזה פנימית וחיצונית באוטובוסים הנגישים המופעלים על-ידי הנאשמת.

4. בישיבה מיום 17/12/12 העלה הסנגור את הטענות המקדמיות הבאות:

א.כתב האישום מבוסס כולו על הפרת צו נגישות, אשר הוצא מכוח סעיף 19מג(א) לחוק. צו הנגישות הוצא ללא כל סמכות ובטל מעיקרו, שכן סעיף 19מג(א) לחוק, הסעיף המסמיך להוציא צו נגישות, נמצא בסימן יב' לפרק ה1, אשר עניינו "מקום ציבורי ושירות ציבורי". הפרק הזה לטענתו אינו מתייחס כלל להנגשת שירותי תחבורה ציבורית, אלא הפרק הרלבנטי להנגשת שירותי תחבורה ציבורית הוא פרק ה' - סעיף 19 לחוק.

ב. סעיף 19, על סעיפי המשנה שלו, קובע בין היתר בסעיף א' – את זכאות אדם מוגבל לשירותי תחבורה ציבורית נגישים, ובסעיף ב' – את חובת מפעיל שירות תחבורה ציבורית להסדיר נגישות, בדגש על הסדרת נגישות ולא התאמת נגישות. ויודגש, סעיף 19מג(א) עניינו בביצוע התאמות נגישות, מושג המוגדר בסעיף 19א לחוק, כאשר גם המונח נגישות מוגדר בסעיף זה. סעיף 19(ג) לחוק מסמיך את השרים להתקין תקנות להסדרת נגישות. השרים המוסמכים אכן התקינו את התקנות לעיל, התקנות קובעות שיש לדאוג שיהיו אוטובוסים נגישים, אם הם חדשים ממועד התקנות בנגישות מלאה, ואם קודם לתקנות בנגישות חלקית.

ג. בת"צ 9177/07 (מחוזי-ירושלים) בר און נ' אגד, במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בית-המשפט דחה הטענות, כאילו התקנות מקימות חובה להתקין אבל לא לכרוז, באומרו שאם המחוקק קבע שצריך להתקין מערכות אז גם צריך לעשות בהם שימוש. הנאשמים אינם כופרים שצריך לעשות שימוש במערכות הכריזה, וטוענים לשימוש במערכת זו. טענתם היא, שצו הנגישות אינו רלבנטי ולא נדרש, מאחר שהתקנות קובעות חד משמעית שהאוטובוס צריך להיות נגיש ולהפעיל מערכת כריזה, ולכן אין מקום לדבר במונחים של התאמת נגישות, המושג הזה זר לסעיף 19, ועניינו בפרק אחר בחוק.

ד. ההוראה העונשית הרלבנטית היא זו המנויה בסעיף 19(ד) – קנס. ההבדל המעשי הוא, שבעוד שסעיף 19(ד) לחוק קובע, שניתן להאשים רק את החברה, הרי שבסעיף 19מח(ד), ישנה הוראה המתייחסת לתאגיד ספציפית, וישנה הוראה המתייחסת לנושא משרה בתאגיד – סעיף 19מח(ה).

המשמעות האופרטיבית מכל האמור לעיל, שיש למחוק את נאשמים 2-3, ובכלל זה את כל כתב האישום, ללא קשר לכך שגם לגופו של עניין מלכתחילה לא היה מקום להגישו.

5. בתגובה המאשימה ביקשה לדחות את טענות הנאשמים. היא טענה כי עיון בלשון החוק מעלה, כי סמכות הנציב להוציא צו נגישות אינה מוגבלת למי שחייב בביצוע התאמות נגישות לפי הוראות פרק ה1, ומדובר בסמכות רחבה החלה על כל מי שחייב בביצוע התאמות נגישות לפי הוראות החוק, ומכאן שצו הנגישות הוצא כדין. כן, סעיף 19א, המגדיר את המושג "נגישות", מתייחס גם לאפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, ולא בכדי לשון סעיף 19מג(א) הינה רחבה, ומתייחסת להתאמות נגישות לפי הוראות החוק, ולא מצמצמת עצמה להוראות פרק ה'1 בלבד.

בתגובתה מפרטת המאשימה כיצד מופעלת הסמכות של הוצאת צו נגישות, ולטענתה מסלול האכיפה הקבוע בחוק, ואשר במסגרתו פועלת הנציבות, מטרתו לקדם נגישות, והוא מיטיב עם החייב בביצוע התאמות נגישות, ומאפשר לו לבצע את ההתאמות במסגרת לוח הזמנים שנקבע בצו הנגישות, כאשר ביצוע הוראות הצו על ידו ימנע הגשת כתב אישום ונקיטת סנקציות פליליות נגדו.

6. באשר לטענת הסנגור, לפיה העובדה שקיימת בתקנות חובה פוזיטיבית המסדירה את נושא ההנגשה בשירותי התחבורה הציבורית, מייתרת הוצאת צו נגישות, טוענת המאשימה כי עיון בפרק ה'1 לחוק מלמד, כי ביחס לכל אחד מהמקומות והשירותים הציבוריים המוזכרים בו, קבע המחוקק כי יותקנו תקנות הקובעות הוראות בדבר התאמות הנגישות הנדרשות, תוך שהפנתה לדוגמאות בעניין. כך שהטענה, כי מקום בו הותקנו תקנות הקובעות חובות פוזיטיביות ביחס להנגשה מייתרות הוצאת צו נגישות, אינה נכונה ואינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ותכליתו.