מדינת ישראל נ' אפנסייב

גזר דין

1.בתיק העיקרי, הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב-אישום מתוקן, במסגרת הסדר חלקי, בביצוע עבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לגנוב לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן:"חוק העונשין"), היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין והפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק העונשין. המדובר באירוע שהתרחש ביום 29.1.12, כשהגיע הנאשם אל בניין מגורים בכפר-סבא, טיפס על מזגן המצוי מחוץ לדירת המגורים, הזיז תריס ושמשת חלון, נכנס לדירתו של מר ישראל כץ, שהינו שכנה של המתלוננת, וחיטט בחפציו. הנאשם עבר מייד לאחר מכן לדירה הסמוכה, דירת המתלוננת, הרס את מנעול דלת הדירה, הזיק למשקוף הדלת ונכנס אליה מבעד לדלת. הנאשם הוציא תכולת מגירות וארונות המתלוננת, שפך התכולה על הרצפה, הזיז והפך את המיטה והמזרון בחדר השינה, הוריד תמונה מהקיר, פיזר ספרים וקלסרים על הרצפה וגרם לאי-סדר.

בהמשך, אל חדר המדרגות הגיעו שוטרת וסייר בטחון; הנאשם פתח את דלת הדירה וכשהבחין בהם חזר על עקבותיו, נכנס לדירה וצעק "משטרה משטרה". הנאשם קפץ מחלון דירת המתלוננת המצויה בקומה הראשונה בבנין, הסייר תפס במעילו של הנאשם תוך שצעק לו "עצור", אך הנאשם ברח מהמקום בריצה כשהסייר אחריו. השוטרת אף היא דלקה לאחר הנאשם תוך קריאות "עצור משטרה", אך הנאשם המשיך במנוסתו עד שנתפס על-ידי הסייר ברחוב אחר בכפר-סבא ולאחר שהשליך מידיו זוג גרביים השייכים למתלוננת.

2.הנאשם צירף תיק נוסף – ת.פ. 37337-03-12, בו הורשע על יסוד הודאתו בביצוע עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין בכך, שביום 12.3.12 הפר תנאי שחרור של "מעצר בית מלא" ונסע לסוכנות חברת השכרת רכב בתל-אביב.

3.במסגרת ההסדר החלקי, נשלח הנאשם לקבלת תסקיר לעונש בעניינו. עם זאת, בסופו של יום, בחר הנאשם לוותר על קבלת תסקיר (לאחר שלא שולב בעבודה ונוכח הימשכות ההליך המתחייב משליחת נאשם לשירות המבחן), ולבקשת הסניגור הוקדמה שמיעת הטיעונים לעונש.

4.ב"כ המאשימה ביקשה לשכנע, כי המדובר בעבירת התפרצות המצויה ברף החומרה הגבוה בשל אופן הכניסה לדירות (כשהמדובר בדירה בחלוקה), גרימת הנזק, העובדה שעבר מחלק של דייר אחד לחלקו של דייר אחר וכן לאור התנהלותו מול השוטרת והסייר עד ללכידתו. עוד הדגישה את תעוזתו של הנאשם, אשר טיפס על חזית הבנין בטבורה של עיר בשעת ערב מוקדמת (18:55), וכן הגישה תצלומים לענין חוסר הסדר שהותיר אחריו הנאשם בדירת המגורים (ת/2). כן הפנתה לזלזול שהפגין הנאשם בהוראות בית-המשפט אשר נתן בו אמון עם שחרורו לתנאים מגבילים. לטענתה, המדובר בנאשם אשר אינו נשמע להוראות החוק, בית-המשפט או השוטרים – אשר פגע פגיעה קשה בפרטיותם של המתלוננים תוך שחיטט בחפציהם והותיר אנדרלמוסיה אחריו.

כקנה מידה לענישה טענה, כי הענישה הראויה בגין התפרצות יחידה לנאשם ללא עבר פלילי היא שנת מאסר מאחורי סורג ובריח. נוכח נסיבות העבירות, האינטרס הציבורי המחייב השתת ענישה מוחשית כנגד מי שפוגע בביתו-מבצרו של אזרח תמים, כשהמדובר ב"מכת מדינה", מדיניות הפסיקה של בית-המשפט העליון בעבירות מסוג זה, והעובדה שמדובר בנאשם בעל הרשעות קודמות (ת/1) – עותרת היא שלא ליתן משקל לשיקולים האישיים של הנאשם ולהטיל עליו מאסר בפועל ממושך, מאסר על תנאי, קנס גבוה ופיצוי למתלוננים.

5.הסניגור ביקש להדגיש את התיקונים לקולא המשמעותיים בכתב-האישום, המביאים לכך שלטעמו אין המדובר בעבירה המצויה ברף החומרה הגבוה. הדגיש, כי הנאשם היה לבדו, לא החזיק בכלי פריצה, לא נגנב דבר מהדירות מלבד הגרביים שהושלכו, איתן לא נעשה כל שימוש. עוד טען, כי לא ביצע כל עבירה נלווית בעת שהפר את תנאי השחרור. הסניגור הדגיש, כי המדובר במי שהינו בעל עבר פלילי מינורי ולא בעבירות רכוש, אשר לא ריצה עונש מאסר מימיו, לקח אחריות על מעשיו ללא כל הסדר עונשי ברקע. כן פירט באשר לתקופת מעצרו (כשבועיים) ולתקופה הממושכת בה שהה בתנאי "מעצר בית מלא" (4 חודשים). כן פירט את נסיבותיו המשפחתיות – כשהמדובר בנאשם שעלה ארצה בשנת 1994, חי עם בת-זוג ולהם ילדה בת חמש שנים. לטעמו, נוכח נסיבות ביצוע העבירות, יש מקום ליתן משקל לנתוניו האישיים של הנאשם באמצעות השתת ענישה של מאסר – אך שירוצה בדרך של עבודות שירות. לטעמו, במידה ובית-המשפט יימנע מלשלוח את הנאשם אל מאחורי סורג ובריח, ראוי יהיה לערוך איזון עם רכיבי הענישה הנוספים באמצעות הטלת ענישה מותנית וכלכלית מכבידה. הסניגור הגיש פסיקה לתמיכה בטענתו לפיה, גם בעבירה של התפרצות למקום מגורים ניתן להעדיף את אינטרס השיקום של הנאשם תוך הטלת הענישה המבוקשת על-ידו.

6.בדברו לבית-המשפט, הביע הנאשם צער על מעשיו, לקח אחריות מלאה עליהם, ביקש רחמים על בני משפחתו והסביר כי מצוקה כלכלית הניעה אותו לביצוע העבירות.

7.נסיבות האירוע והראיות לעונש שהוגשו על-ידי התביעה, הממחישות את האנדרלמוסיה שהותיר אחריו הנאשם, מבססות את הטענה, כי יש ליתן ענישה כגמול על מעשיו של הנאשם, אשר פגע בביתם-מבצרם של שני אנשים שונים, בתחושת הבטחון שלהם וברכושם.

לענין מדיניות הענישה המתחייבת בנסיבות, ראוי להזכיר את דבריו של כב' השופט מלצר בע"פ 7453/08, מדינת ישראל נגד אואזנה ואח' (פורסם בנבו, מיום 31.12.2008):

"לגישתי, כינוי עבירות של פריצה וגניבה מבתים, רק כ'עבירות נגד הרכוש' (כפי שמקובל לקרוא לעבירות מסוג זה), הינה הגדרה מוטעית. זאת מאחר שפריצה לביתו של אדם, טומנת בחובה לעיתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת נפש הנגרמים לקרבנות של עבירות אלה. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות שת פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר. זאת ועוד הגדרת עבירות אלו כ'עבירות רכוש', נותנת תחושה מצמצמת וקונוטציה שגויה – לסובבים, באשר למהות העבירות שהתבצעו, הפוגעות במהות המתצמית באמירה 'ביתו של אדם – מבצרו'. ברגע שביתו של אדם נפרץ, תחושת חוסר אונים וחוסר בטחון ממלאת את ליבו. הנה כי כן, הפריצה אינה רק לבית – מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתך התא האישי – משפחתי השמור ביותר של האדם..." (סעיף 8 לפסק-הדין).

בהמשך, חוזר כב' השופט מלצר על פסיקת בית-המשפט העליון ממנה עולה הדרישה להחמרה בעונשם של עבריינים הפורצים לבתיהם של אזרחים תמימים (סעיף 10 לפסק-הדין).

8. הדברים נכונים במיוחד בעניינו של הנאשם: הנאשם הפגין תעוזה באופן הכניסה לדירת המגורים – באמצעות טיפוס על חזית הבנין בערבו של יום ובטבורה של עיר, חיטט בחפציו של מר כץ, ומייד עבר לדירת המתלוננת, תוך גרימת נזק לדלת הבית. במעשיו, אכן פגע בפרטיותה תוך שחיטט במגירות, שפך תכולת ארונות, נכנס אף לחדר השינה והפך את מזרון המיטה, והותיר אחריו הרס גם לאחר שפיזר ספרים וקלסרים על הרצפה. אמנם, יש לקחת בחשבון כי לא גנב רכוש מן הדירות, אך ניתן לשער את החרדה שאחזה בשניהם – ובמיוחד במתלוננת – כשהבינה כי אדם זר חדר לדירה, וכן את התחושה הקשה מהפגיעה הבוטה בפרטיותם.

עוד יש לשקול לחומרה את התנהלות הנאשם מול אנשי אכיפת החוק שהגיעו למקום, כשבהקשר זה ראוי להזכיר את הזלזול שהפגין בהוראות בית-המשפט ומעילה באמון שניתן בו, בעת שהפר תנאי השחרור כמפורט בתיק הצירוף.

לכך יש להוסיף את נסיבותיו הספציפיות של הנאשם שבפניי, אשר כבר עמד לדין בעברו - לחובתו שתי הרשעות קודמות בגין עבירות אלימות והעלבה – כשההליכים המשפטיים הללו לא הרתיעו אותו מלחזור ולבצע עבירות, תוך הסלמת פעילותו הפלילית.

9.לאור מדיניות הענישה המחייבת, הפגיעה בפרטיותם וברכושם של שני אזרחים שונים, התעוזה שבמעשים, הזלזול שהפגין הנאשם כלפי רכוש, אוכפי החוק ובית-המשפט – וכן נוכח נסיבות העושה, אין מקום לשקול הטלת ענישה סלחנית שלא מאחורי סורג ובריח, כעתירת ההגנה.

10.עם זאת, אכן יש מקום להתחשב במספר שיקולים לקולא, אשר עלו בטענות ההגנה, המשפיעים על קציבת העונש. לא ניתן להתעלם מהתיקונים לקולא בכתב-האישום, אשר הותירו את הנאשם כמבצע יחיד של העבירות, תוך ייחוס עבירה אחת של התפרצות למקום מגורים, כשלצורך קציבת העונש יש ליתן משקל לעובדה שלא נגנב רכוש (מעבר לגרבי המתלוננת) מהדירות. כמו-כן, מקבלת אני את הטענה, כי עברו הפלילי של הנאשם אינו מכביד – ועל כל פנים, מצווה אני לקחת בחשבון, כי המדובר במאסרו הראשון מאחורי סורג ובריח. עוד יש מקום ליתן משקל ממשי להודאתו במיוחס לו בבית-המשפט, וללקיחת האחריות על המעשים, שהתרשמתי כי הינה כנה. כן יש להתחשב בנסיבותיו האישיות ובמצבו המשפחתי, ובעובדה ששהה תקופה לא מבוטלת בתנאים מגבילים.

11.אשר על כן, לאחר ששקלתי את כל השיקולים העומדים לזכותו ולחובתו של הנאשם, אני גוזרת עליו את העונשים הבאים:

11 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו: 30.1.12 – 6.2.12; 19.3.12 – 21.3.12.