מדינת ישראל נ' אסמעאיל ואח'

גזר דין

הנאשמים הודו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של איומים, וזאת על שום שביום 28.1.10 הגיעו יחדיו לביתו של שוטר, נכנסו בלא רשות לתחומי חצריו והשמיעו באזניו איומים בפגיעה בו, על רקע עימות שהיה בינו לבין הנאשם 1 יום קודם לכן, לאחר שהאחרון גידף אותו בגסות.

בהתאם להסדר, לא הורשעו הנאשמים, ושירות המבחן נתבקש להגיש תסקירים בעניינם.

התסקירים מפרטים את נסיבות חייהם של הנאשמים, צעירים נורמטיביים ככלל, בנים למשפחות נורמטיביות ותומכות.

הנאשם 1 הוא כבן 19 ואין לו הרשעות קודמות. הוא סיים 12 שנות לימוד ועובד בתיקון והרכבת מזגנים.

הנאשם 2, כבן 21, אף הוא נטול עבר פלילי, סיים לימודים תיכוניים, עבד כראש צוות בחברת בניה וכיום הוא סטודנט להנהלת חשבונות וייעוץ מס.

שני הנאשמים נטלו אחריות חלקית למעשיהם, מבחינה זו שהודו במעשיהם, אך נטו למזער אותם. הנאשם 1 טען כי לא יכול היה לשאת את התנהגותו התוקפנית של השוטר יום קודם לכן ועל כן הגיע לביתו כדי ללבן את העניינים ביניהם. לדבריו לא צפה כי הדברים יסלימו. כיום מגלה הוא הבנה לכשלונו וחרטה על מעשיו, ואף מבהיר כי ההליך המשפטי וחווית המעצר סייעו לו להתחבר לפסול שבהתנהגותו.

הנאשם 2 טען כי הצטרף לחברו מתוך כוונה לסייע ביישוב הסכסוך בין חברו למתלונן בדרך של משא ומתן, ושלל נימת איום בדבריו.

קצינות המבחן ממליצות בכל אחד מן התסקירים להימנע מהרשעת הנאשמים בשל גילם הצעיר והחשש לפגיעה בעתידם התעסוקתי.

חומרת מעשיהם של הנאשמים מדברת בעד עצמה. החירות שנטלו לעצמם הנאשמים לחצות את הגבול ולהיכנס לתחום ביתו הפרטי של המתלונן היא ענין בלתי נסבל. נראה כי הנאשמים אינם מפנימים את מידת החומרה שבו, ומתייחסים למעשיהם כאל סכסוך פרטי שיש ליישבו.

הדברים אינם כך: שוטר הפועל במילוי תפקידו אינו פועל באופן אישי, וכאשר נוהג אדם בדרך המצריכה פעולה משטרתית, מדובר ב"סכסוך" שיש לאותו אדם עם הציבור ולא עם השוטר.

שוטרים הם גם אנשים פרטיים, בעלי בתים ובעלי משפחות, והם זכאים לכך שתחום זה של חייהם יהיה מחוץ לתחום הגישה למי שעמם הם באים במגע במהלך תפקידם. האפשרות כי שוטר יהיה חשוף מחוץ לשעות עבודתו ובמסגרת סביבתו הפרטית, למי שעמו בא במגע במסגרת תפקידו, פוגעת לא רק באותו שוטר עצמו אלא במהותו של התפקיד וביכולת התפקוד של המשטרה כולה.

אין מדובר, איפוא, בפניה של מה בכך, אלא בחציית גבול שאין להתירה. כאשר אותה פניה מלווה גם בדברי איום, הדברים חמורים אף יותר.

שאלת ההרשעה: הכלל הקבוע בחוק והנקוט על ידי בית המשפט מחייב הרשעתו של מי שנקבע כי ביצע עבירה, אלא במקרים חריגים ומיוחדים אשר בהם מוצא בית המשפט כי אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ר' ר"ע 432/85 רומנו נגד מדינת ישראל,תקדין עליון 85(3),737, וע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל, פד"י נב(3)ף 337, שם קובעת כב' השופטת דורנר כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: האחד - על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני - סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל.ב

בע"פ 2699/00 מדינת ישראל נגד פלוני, פד"י נד(3), 685, מתייחסת כב' השופטת פרוקצ'ה לשיקולים בעניין הימנעות מהרשעה ואומרת:

"נדרש איזון שיקולי המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.ו

כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו וביניהם - טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטיה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי בהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה".נ

ר' גם מאוחר יותר את רע"פ 10708/03 עדי קומרוב נגד מדינת ישראל, תק-על 2003(4),864, רע"פ 3013/03 יאיר רותם נגד מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 4052 ואת רע"פ 6915/03 עימאד אלדין גומייד נגד מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 971, שם נדחתה רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת שאישר הרשעתו של המבקש תוך שבית המשפט קובע כי אין בעובדה כי הנאשם עלול להיות מפוטר מעבודתו בבנק כתוצאה מן ההרשעה נימוק מיוחד המצדיק הימנעות מהרשעתו.ב 

בבואי ליישם את אמות המידה הנ"ל על מקרה זה, רואה אני לערוך אבחנה בין שני הנאשמים.