מדינת ישראל נ' אסור

החלטה

לפניי בקשת המבקש לחייב את המשיבה בתשלום הוצאותיו, על פי תקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, עקב מחדלה להגיש נגדו כתב אישום ללא קיום חובת היידוע, בניגוד להוראת סעיף 60(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

בתאריך 6.4.10 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה מסוג פשע, של תיווך בעסקי סמים, על פי סעיף 14 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, והתיק נקבע להקראה לתאריך 7.6.10.

במועד זה לא התייצב הנאשם, משלא זומן כדין והדיון נדחה על מנת לאפשר את זימונו. בישיבה הנדחית התייצב הנאשם וביקש לדחות את הדיון לשם מינוי סנגור מטעמו.

המבקש שכר את שירותיו של עו"ד בן דורי, אשר הגיש בשמו שתי בקשות לדחיית הדיון. האחת, לשם לימוד חומר הראיות והשנייה, במטרה למצות את הליכי ההידברות עם המשיבה. בסופו של יום נקבע התיק, לקבלת מענה המבקש לאישום, לתאריך 10.2.11.

במהלך תקופת הדחייה פנה, ב"כ המבקש, שלוש פעמים למשיבה, בבקשה לקבוע מועד לפגישה על מנת "לבוא בדברים בעניין סיום התיק בהסדר ובקשה להשבת תפוס - מכשיר האייפון הנייד".

באף אחת מהפניות לא העלה ב"כ המבקש, בפני המשיבה, את הטענה כי לא קוימה חובת היידוע ופניותיו נשאו אופי של ניסיון לסיום ההליכים בתיק, בהתחשב בטיב הראיות ובחלקו של המבקש בביצוע העבירה המיוחסת לו.

הליכי ההידברות לא נשאו פרי ולא הבשילו לכדי הסדר, כנראה עקב סירובה של המאשימה להיפגש עם ב"כ המבקש, על פי מדיניותה. משכך, התייצבו הנאשם וב"כ לדיון שנקבע לתאריך 10.2.11, שאז העלה ב"כ המבקש, לראשונה, את טענתו לפיה יש להורות על מחיקת כתב האישום נוכח אי קיום חובת היידוע.

הדיון נדחה על מנת לאפשר למשיבה לבדוק את הטענה וימים ספורים בלבד לאחר הדיון הודיעה המשיבה, בכתב, לבית המשפט כי אכן בשגגה לא נשלח מכתב יידוע וביקשה לבטל את כתב האישום שהוגש נגד המבקש.

בתאריך 15.2.11 הוריתי, לבקשת המשיבה, על ביטול כתב האישום ועל ביטול הדיון שנקבע.

בעקבות קבלת טענתו, על אי קיום החובה שבדין, הוגשה הבקשה לחיוב המשיבה בהוצאות, המונחת לפניי, ובהחלטה מתאריך 22.2.11 הוריתי למשיבה להגיב עליה תוך 14 ימים.

משלא התקבלה תגובת המשיבה, תוך פרק הזמן שנקבע בהחלטה, הגיש ב"כ המבקש בקשה למתן החלטה בהעדר תגובה וקבעתי דיון בבקשה גופה, במעמד הצדדים, לתאריך 15.9.11.

במועד זה התייצבו המבקש, בא כוחו ובאת כוח המשיבה. ב"כ המבקש חזר על בקשתו ונימוקיה, אך לצערי ב"כ המשיבה לא הייתה מודעת למטרת הדיון שנקבע ולמהותו ולא נערכה לקראתו. לפיכך, גם במעמד הדיון, לא הצלחתי לקבל את עמדת המאשימה לבקשה.

תקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת:

"(א) נעתר בית המשפט לבקשת בעל דין לדחות את מועד המשפט או נדחה מועד המשפט בשל מעשה או מחדל של בעל דין, רשאי בית המשפט, אם ראה הצדקה לכך, להטיל על בעל הדין שבעטיו נגרמה הדחייה הוצאות בפועל לטובת הצד שכנגד.

(ב) לא יטיל בית המשפט הוצאות כאמור בתקנת משנה (א) אלא לאחר מתן הזדמנות לבעל הדין להשמיע את דברו".

הטלת הוצאות על בעל דין, על פי לשון התקנה, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. מנוסח התקנה ניתן ללמוד שכוונת מתקין התקנות הייתה לצמצם השימוש בסמכות זו ולהגבילה, לאותם מקרים בהם מוצדק לעשות כן.

מחוקק המשנה לא הגדיר, בגוף התקנה, את השיקולים האמורים להנחות את בית המשפט בהידרשו לבקשה להטלת הוצאות, על בעל דין, בגין דחיית הדיון ובאלה מקרים יראה בית המשפט הצדקה להטלתן וכל מקרה יש, אפוא, לבחון לגופו, על פי נסיבותיו, בראי העניין הציבורי.

להשקפתי, השיקולים, הכלליים והמבחנים, שלאורם צריך בית המשפט להנחות את עצמו, נוגעים בעיקרם בטיבו של המעשה או המחדל, שהוביל לדחיית הדיון, והנזק שנגרם בעטיו, במשמע: האם דחיית מועד הדיון גרמה לפגיעה בטוהר ההליך הפלילי, או להתמשכות הליכים לא מוצדקת, שיש עמה חשש לגרימת עינוי דין או עיוות דין, או לפגיעה אחרת בתחושת הצדק וההגינות.