מדינת ישראל נ' אסולין

בפני

סגן נשיא יוסף ריבלין

הכרעת דין

הנאשם זכאי מהאשמה שיוחסה לו

1.האישום

אי ציות לתמרור ב-36 בצומת הרחובות פינס – בורנשטיין בירושלים.

2.התשובה לאישום

הנאשם לא חלק כי יצא מכיוון רח' בורנשטיין לכיוון רח' פינס ובכיוון ניסעתו התמרור ב-36.

טענת הנאשם היתה "טענו (השוטרות – י.ר.) שפנייתי שמאלה אסורה והראיתי שמותר לפנות שמאלה ואז טענו (השוטרות – י.ר.) שלא נתתי זכות קדימה".

3.תימצות הראיות

מטעם המאשימה העידו שתי שוטרות רס"ל רימה ניימן (ע.ת. 1) ונטע בן לולו (ע.ת. 2).

ע.ת.1 ביססה עדותה על הדו"ח שרשמה (ת/1). בדו"ח ציינה כי הנאשם בא מבורנשטיין (משמאל שלהן) וכי לא ציית לתמרור ב-36 שהיה מוצב במקום באופן ברור ובולט, כאשר נכנס לצומת "בנסיעה רצופה". ע.ת. 2 צפרה לנאשם ונאלצה לעצור ולסטות (ראה גם פרוט' עמ' 1 ש' 27-26). בתגובת הנאשם רשמה ע.ת. 1 את גירסת הנאשם כפי שהוצגה בתשובה לאישום.

בחקירה נגדית אישרה ע.ת. 1 כי ניגש ה לבדוק התמרור כיוון נסיעת הנאשם (פרוט' עמ' 2 ש' 9 ופרוט' עמ' 3 ש' 18-17). ע.ת. 1 לא זכרה אם אמרו לנאשם כי הפניה שמאלה אסורה ובהמשך אמרה כי היא התייחסה לב-36 ולא לפניה שמאלה (פרוט' עמ' 2 ש' 26-25 פרוט' עמ' 3 ש' 4). משנשאלה ע.ת. 1 על שום מה הלכו לצומת השיבה "כדי להיות בטוחות איזה תמרור יש" (פרוט' עמ' 3 ש' 6) "עצרנו אותו והלכנו לבדוק את החיצים..." (פרוט' עמ' 3 ש' 17 וש' 27).

ע.ת. 2 רשמה מזכר (ת/3) בו ציינה כי משהתקרבה לצומת הבחינה כי הנאשם כלל לא עצר עת שנכנס לצומת. השוטרת מציינת כי צפרה לנאשם, אך הוא בכל זאת המשיך לנסוע, לכן נאלצה לבלום. ע.ת. 2 מציינת "ניגשתי לצומת ממנו הגיע והבחנתי שישנו תמרור ב-36...". בבית משפט אמרה ע.ת. 2 כי לא זוכרת הויכוח שהיה במקום והדגישה "לא אתן לו דו"ח על משהו שהוא לא עשה. בלמתי וכמעט נכנסתי בו... לכן הלכתי לצומת לבדוק" (פרוט' עמ' 4 ש' 20-19).

בחקירה נגדית הסבירה ע.ת. 2 כי ניגשה לבדוק איזה תמרור מוצב כיוון הנאשם עצור או משולש, חיצים "וכל מה שיש" (פרוט' עמ' 5 ש' 4 וש' 6).

הנאשם חזר על גירסתו כמפורט בתשובתו לאישום. לדברי הנאשם משטען טענותיו על פניה מותרת שמאלה, אחת השוטרות ניגשה עימו לצומת ופתאום טענה כלפיו שלא נתן זכות קדימה (פרוט' עמ' 6 ש' 9 וש' 18-17).

משנדרש הנאשם לשאלה אם השוטרות משקרות השיב הנאשם בחיוב (פרוט' עמ' 7 ש' 14-13 ועמ' 8 ש' 20). לעניין זכות הקדימה אמר הנאשם כי נתן זכות קדימה והדגיש כי השוטרות כלל לא היו בצומת משנכנס לתוכו (פרוט' עמ' 9 ש' 15-14).

ע.ה. אשר ספירו העיד כי אין לו הכרות עם הנאשם וכי עובד בקרבת מקום לצומת. העד ציין כי השוטרת צעקה על הנאשם וטענה כלפיו שפנה פניה אסורה שמאלה. העד אומר "מה שהדליק אותי – ראיתי את ההתייחסות של השוטרת כלפיו כאילו הוא רצח מישהו" (פרוט' עמ' 10 ש' 19-18). גם עד ההגנה ציין כי השוטרות ניגשו עם הנאשם לצומת ושוחחו על עניין הפניה שמאלה ולאחר החליטו לרשום דו"ח על אי מתן זכות קדימה ובלשון העד "... אמרתי לה (לשוטרת – י.ר.) שזה לא פייר ושהיא נתלתה עליו ושזה לא הוגן שאם במקור האשימה אותו בעבירה אחרת" (פרוט' עמ' 10 ש' 24 וראה גם ש' 26-25).

4.עיון

לאחר ששקלתי העדויות ובעיקר עדותו של עד ההגנה שהרשים אותי בכנות עדותו מצאתי שיש לזכות הנאשם מהעבירה שיוחסה לו. אסביר: לו הנאשם מלכתחילה נחשד באי מתן זכותה קדימה לא היתה השוטרת (ע.ת. 1) מתווכחת עם הנאשם וניגשת עימו לבדוק החיצים בצומת ,שהרי אי מתן זכות קדימה אינו קשור למצב החיצים בצומת. אדגיש כי הן ע.ת. 1 והן ע.ת. 2 אישרו כי ע.ת. 1 ניגשה עם הנאשם לצומת כאשר ע.ת. 1 במפורש אמרה כי ניגשה לצומת לבדוק החיצים (פרוט' עמ' 3 ש' 11 וש' 27).