מדינת ישראל נ' אנור קרקי

החלטה

בתביעת נזיקין, שהגישה המשיבה נגד המדינה בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, מירי של חיילי צה"ל לעבר אדם אחר בעת שעברה בשער שליד מחסום – הוחלט לפצל את הדיון, ולדון תחילה בשאלת החבות. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בירושלים. בהחלטה מיום 28.1.2013 קבע בית משפט השלום (כב' השופטת ע' כהן, סגנית הנשיאה), שלמדינה לא עומדת הגנת הפעולה המלחמתית לפי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952; כי המדינה התרשלה והפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת ואחראית לנזקה; וכי לא עומדת למדינה טענת הסתכנות מרצון. עוד נקבע בהחלטה זו, שהתיק ייקבע לדיון בשאלת הנזק. החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור שלפניי.

בבקשת רשות הערעור, טוענת המדינה, שבית משפט קמא שגה בקביעותיו. הן בקביעה, שלא קמה למדינה הגנת הפעולה המלחמתית; הן בקביעה שהייתה התרשלות של החיילים; הן בקביעה שהוכח קשר סיבתי; הן בדחיית טענת ההסתכנות מרצון. כן נטען, שבית משפט קמא שגה כאשר לא דן בטענת הגנה עצמית, שהועלתה. בכל הנוגע לשאלה מדוע יש ליתן רשות ערעור ולדון בעת הזו בהשגות המדינה על קביעותיו של בית משפט קמא, וזאת חלף המתנה למתן פסק דין סופי – לטענת המדינה שני ראשים. ראשה הראשון של הטענה הוא, שדיון בטענות המדינה בשלב זה של ההליך יחסוך בזמן שיפוטי ובעלויות לשני הצדדים ולבית משפט קמא, שכן אם יתקבל הערעור ייחסך הדיון בשאלת הנזק. ראשה השני של הטענה הוא, שבקשת רשות הערעור מעלה שאלות משפטיות חשובות ועקרוניות לגבי תביעות חוזרות המתייחסות לאירועים מעין אלה. נטען, בהמשך לכך, שלהחלטה בבקשה יהיו השלכות גם על מקרים רבים אחרים. כן נטען, שאם יתברר ההליך בבית משפט קמא עד תומו, יהפוך הדיון בטענה לסילוק על הסף בשל הגנת הפעולה המלחמתית – לתיאורטי.

דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת ללא צורך בתשובה. בית המשפט העליון חזר ושנה פעמים רבות, שכאשר מפוצל הדיון ומוכרעת שאלת האחריות בנפרד משאלת הנזק, ראוי שהדיון בערכאה המבררת יגיע לסיום במתן פסק דין קודם פניה לערכאת הערעור (ראו למשל רע"א 373/97 שקולניק נ' שפיגל (20.2.1997); רע"א 1560/06 לוי נ' שקלים (17.4.2007)). רשות ערעור, בנסיבות כאלה, תינתן רק במקרים חריגים, שבהם ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים זאת (רע"א 3067/09 שפירא נ' ליבנה (16.8.2009)). ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012) קבע כב' השופט צ' זילברטל, שעל מנת להצדיק מתן רשות ערעור, על המבקש רשות הערעור להראות, שהדיון נחוץ על אף שהדיון בבית משפט קמא טרם הסתיים. לדוגמה: מקום בו ההחלטה עשויה להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים; מקום בו ההכרעה בערעור תמנע קיום הליך משפטי ארוך ומורכב במיוחד או שתמנע קיומו של הליך שגוי. כן נפסק, שייתכנו מקרים נדירים שניתן לומר בהם מייד, שמדובר בטעות ברורה ובהם תהא הצדקה למתן רשות ערעור (שם, בפסקה 12; השוו, חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 209-207 (מהדורה שלישית, 2012)). עוד נפסק, שמקום בו הערכאה הדיונית מפצלת את הדיון לשלבים, הנזק שייגרם מהליכים מיותרים, אם יהיו כאלה, אינו מצדיק, ככלל, סטיה מהעיקרון שיש לברר את הערעור רק לאחר מתן פסק דין, ולאחר בירור התמונה במלואה (שם, בפסקה 8). עניין זה, כך נפסק, ניתן לרפא באמצעות פסיקת הוצאות (ראו גם, רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ (21.3.2013)). לא שוכנעתי, שבמקרה הנדון קיימת הצדקה למתן רשות ערעור, לפי אמות מידה אלה. אפרט:

מבלי להביע כל עמדה בנוגע לסיכויי הערעור, לא ניתן לומר, בנסיבות העניין, שמדובר באחד מאותם מקרים נדירים שבהם מדובר ב"טעות ברורה". לראיה, ולו ראיה לכאורה, ניתן להצביע על מורכבותה ואורכה של בקשת רשות הערעור, המשתרעת על פני 24 עמודים, המלמדות על כך, שאין מדובר בטעות מעין זו (ראו, בן נון וחבקין, לעיל, בעמ' 28 ה"ש 63 והאסמכתאות שם). על כך יש להוסיף, שהמדינה גם לא טענה בבקשת רשות הערעור שמדובר בטעות שכזו. המדינה לא טענה גם, שהבירור שנותר לעשות בבית משפט קמא הוא ארוך ומסובך במיוחד. ודוקו: כאמור, בית משפט קמא הכריע הן בטענות הסף והן בשאלת האחריות. נותרה לבירור שאלת הנזק, ולא הועלתה טענה שמדובר בשאלה מיוחדת במורכבותה. יש להדגיש, בהקשר זה, שעיון בתיק בית משפט קמא מעלה שבעוד שהמדינה טענה לפניי, שבקשת רשות הערעור הוגשה, בין היתר, על מנת לחסוך משאבים לצדדים בבירור שאלת הנזק (סעיף 49 לבקשת רשות הערעור); בבית משפט קמא התנגדה המדינה להשהיית בירור שאלת הנזק. כעולה מ"תגובה להודעה מטעם הנתבעת" מיום 6.3.2013 שהוגשה לתיק בית משפט קמא (יומיים לאחר הגשת בקשת רשות הערעור דנן – ביום 4.3.2013), המדינה התנתה את הסכמתה להשהות את בירור שאלת הנזק בבית משפט קמא, ובכלל זה הגשת חוות דעת רפואית של המשיבה, בכך שהמשיבה תסכים שבקשת רשות הערעור תתקבל ותידון כבערעור. עמדה זו של המדינה מעוררת קושי נוכח טענותיה בבקשת רשות הערעור שלפניי. יש בה כדי להמחיש, שהחיוניות הנטענת של בירור ערעורי של שאלת האחריות בעת הזו ועובר לבירור שאלת הנזק אינה "כצעקתה", וזאת כעולה מעמדת המדינה עצמה לפני בית משפט קמא. לא ניתן גם לקבל את טענת המדינה, שאם לא תתקבל בקשת רשות הערעור יהפוך הדיון בטענת הסף של הגנת הפעולה המלחמתית לתיאורטי. המדינה לא הצביעה על מניעה כלשהי להעלאת טענה זו בערעור על פסק הדין הסופי. לבסוף, גם הטענה שמדובר בעניין חשוב, ובסוגיות עקרוניות, ואין אני מביע כל עמדה בשאלה אם אכן כך הדבר, אינה מצדיקה, בנסיבות העניין, מתן רשות ערעור לפי אמות המידה הקבועות בדין.

סופו של דבר – בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' באייר תשע"ג, 17 אפריל 2013. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: