מדינת ישראל נ' אמטיר(עציר)

החלטה

רקע

בפני בקשה לחילוט רכב מסוג "פיאט דוקאטו", מ"ר 67-332-51 (להלן: הרכב), אשר שימש את המשיב מס' 1 לביצוע שתי עבירות הסעת שוהים בלתי חוקיים (להלן: שוהים), שבוצעו בימים 2.5.2009 ו- 28.6.2009.

משיב מס' 1 הורשע על פי הודאתו בכתב אישום, בו יוחסו לו שתי העבירות האמורות. בכל אחד משני האישומים בהם הורשע משיב מס' 1, הוא הסיע ברכב 21 שוהים, חרף העובדה שלא היה לו רשיון רכב תקף, שהרכב מיועד להסעת 2 נוסעים בלבד מלבד הנהג ושככל הנראה הרכב אף לא היה מבוטח (ר' מהודעת המשיב מס' 1, ת/1, ש' 40).

על כל אלה, נדון משיב מס' 1 בהסדר טיעון לעונש של 13 חודשי מאסר, מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 ₪. במסגרת ההסדר, הוסכם בין הצדדים, כי תוגש בקשה נפרדת לחילוט הרכב.

טענות המבקשת

המבקשת עותרת לחילוט הרכב. לשיטתה הרכב שייך למשיב מס' 1, שכן הוא רכש אותו מהמשיב מס' 2, ויש לחלטו בשל העובדה ששימש לביצוע העבירות בהן הורשע המשיב מס' 1.

טענות המשיבים

משיב מס' 1 טוען כי הרכב אינו שייך לו, אלא למשיב מס' 2 ומטעם זה דין הבקשה להדחות. לדבריו הרכב נרכש ממשיב מס' 2, אך העיסקה בוטלה, שכן משיב מס' 1 לא שילם למשיב מס' 2 את מלוא הסכום אותו התחייב לשלם ונותר חייב לו סכום משמעותי. לשיטת משיב מס' 1 הבעלות ברכב נותרה בידי משיב מס' 2. כמו כן, טען משיב מס' 1 ביחס לחלוף הזמן מאז הרשעתו וגזירת דינו ועד להגשת הבקשה.

משיב מס' 2 התייצב לדיון. לשיטתו, המשיב מס' 1 רכש ממנו את הרכב ועודו חייב לו סכום נכבד בשל העסקה וככל שהחוב ישולם, אין לו עניין בתוצאות ההליך.

דיון והכרעה

"סעיף 39(א) לפקודה (סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) נוסח חדש, תשכ"ט-1969 – י.מ.) מקנה לבית המשפט סמכות "לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32", זאת "בנוסף לכל עונש אחר", ובלבד ש"האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ. דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם". סעיף 32(א) מקנה לשוטר סמכות לתפוס חפץ "אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה...".

עינינו הרואות שתנאי בל יעבור בחילוט לפי סעיף הפקודה האמור הוא שהחפץ נמצא בבעלות מבצע העבירה. בעלות הוא מושג בדין הכללי שעיקר שורשיו מצויים בדין האזרחי. שם מוגדרים תחומיו, ההגנות הניתנות לו, הזכויות שהוא מעניק וגם הדרכים בהן מושגת הבעלות. בעלות יכולה להירכש בדרכים רבות ומגוונות החל מקניית נכס מהבעלים, המשך דרך רכישה בשוק פתוח ובתמורה גם ממי שאינו בעלים, היא יכולה להיות מוקנית לאדם גם מכוח חזקות שונות, ואפילו על דרך של חסימת טענת בעלים קודם מכוח כללי התיישנות." ע"פ (מחוזי יר') 2024/98 מדינת ישראל נ' מוחמד חמייס (בן מחמוד)

ר' גם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 7376/02, אבי כהן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים), לענין הגדרת המונח "בעלות" בדין הפלילי, ולענין היחס בין רישום הבעלות הרכב והבעלות הממשית בו.

משכך, השאלה הראשונה בה עלי להכריע, היא מיהו בעליו של הרכב. רק אם אקבע כי הרכב שייך למשיב מס' 1, עלי להכריע בשאלה האם דינו להיות מחולט.

מעיון באמרות המשיבים במשטרה, ת/1, ת/ 3 ות/4 עולה, כי משיב מס' 1 קנה את הרכב ממשיב מס' 2 וכי נותר בינהם חוב של כ- 17,000 ₪ שטרם נפרע.

מדברי שני המשיבים עולה, כי הם דחו את רישום העברת הבעלות עד לתשלום מלוא הסכום.

המשיבים לא הציגו את חוזה הרכישה, או כל מסמך אחר אשר נערך בסמוך לרכישת הרכב, ממנו ניתן ללמוד כי כוונתם היתה שהבעלות ברכב לא תעבור עם מסירתו, מלבד ההמנעות מרישומו על שם משיב מס' 1.

אציין בהקשר זה, כי גם משיב מס' 2 לא רשם את הרכב על שמו לאחר שרכש אותו. מהמוצג ת/2 עולה, כי הרכב עדיין רשום על שם חברת "לוטמלי תעשיות פלסטיק בע"מ" ממושב אורה. אין בפי המשיב מס' 2 טענה, כי הוא רכש את הרכב "על תנאי" מבעליו הקודמים.

התקשיתי לתת משקל של ממש לאמרותיהם של המשיבים בחקירות המשטרה, אשר נִתנו רק כאשר ידעו כי הרכב בסכנת חילוט. אוסיף על כך, כי חרף העובדה שהרכב היה תפוס בידי המאשימה מאז ביצוע העבירות, כלומר מעל שנתיים וחצי. בתקופה זו, משיב מס' 2 לא פנה למבקשת או לבית המשפט בבקשה להשבתו. יתרה מזו, מאסופת מסמכים שהוגשה לעיוני במהלך הדיון בבקשה (ת/5) עולה, כי משיב מס' 2 זומן למשטרה פעמים רבות על מנת למסור גרסה ביחס לבעלותו ברכב, ולא התייצב. התנהלות זו אינה נראית הולמת אדם אשר רכב השייך לו תפוס בידי המשטרה תקופה ארוכה.