מדינת ישראל נ' אמארה

החלטה

המשיב מבוקש לעמוד לדין בארה"ב. לטענתה של ארה"ב, המשיב שימש כמנהל מחלקת עוף בחברת "אגריפרוססורס בע"מ", חברה ומפעל לעיבוד בשר כשר שבעיר פוסטוויל במדינת איווה, ארה"ב, והינו מואשם בכך שנטל חלק במאמצים להעסקה במפעל של עובדים שהחזיקו מסמכים מזויפים, הנחה את העובדים האלה כיצד להשיג מסמכים כאלה; ועודדם לעשות כן.

המשיב מואשם בארה"ב בעבירות הבאות: עבירה פדראלית של קשירת קשר להענקת מחסה לזרים חסרי תעודות, לשם רווח; 17 עבירות פדראליות של הענקת מחסה לזרים חסרי תעודות, לשם רווח; עבירה פדראלית של קשר לבצע מרמה במסמך; ועבירה פדראלית של סיוע ועידוד למרמה במסמך.

על בסיס האמור, ומכוח אמנת ההסגרה (והפרוטוקול המתקן מיום 10.1.07) שבין ישראל לארה"ב, הגישה ממשלת ארה"ב למדינת ישראל בקשה להסגרת המשיב לידיה, ובעקבות כך עתר היועמ"ש לממשלה לבית המשפט המחוזי להכריז על המשיב כבר-הסגרה, לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, תשי"ד – 1954 (להלן: "החוק").

לטענת ב"כ המשיב, לצורך הכנת הגנתו בפני הסגרתו הוא נדרש לעיין במסמכים רבים אשר רלוונטיים ואף הכרחיים לצורך קבלת תמונה מלאה בפרשה, ברם מסמכים אלה לא צורפו על ידי ממשלת ארה"ב בעתירה שהגישה. ב"כ המשיב מבקש להדגיש שהמשיב היה בסך הכול "עובד" במפעל, ונגדו הוגש כתב אישום חמור, בו בעת שכתבי אישום שהוגשו בארה"ב כנגד עובדים נוספים, בעלי משרות בדרגים גבוהים ממנו - בוטלו. אי לכך, עותר ב"כ המשיב כי המדינה המבקשת את ההסגרה (להלן: "המדינה המבקשת") תמציא לידו את כתבי האישום שהוגשו נגד אותם עובדים, וכמו כן, את גזרי הדין שניתנו נגד שתי עובדות, הגב פלמר והגב אלטהאוס, אשר היו אף הן מעורבות בפרשה, כמו גם את כל ההודעות שנמסרו על ידי נושאי המשרה בחברה, ככל שהינן מתייחסות למשיב, וזאת, בכדי שיהיה בידו להוכיח מה היה באמת מעמדו של המשיב בחברה, ולברר כיצד הודעות אלו מתייחסות גם לעבירת הזיוף בה הוא מואשם.

לא זו אף זו, עקב העובדה הנטענת, כי נגד המשיב הוגש כתב אישום חמור, בו בעת שכתבי אישום שהוגשו בארה"ב כנגד עובדים נוספים, בעלי משרות בדרגים גבוהים ממנו – בוטלו, טוען המשיב כי קונן בלבו החשד כי קיימת גישה מפלה מצד רשויות התביעה בארה"ב וכי היא נעוצה בעובדת היותו ערבי מוסלמי; וכי על כן, קמה לו טענת הגנה נגד הסגרתו במסגרת הסייגים המנויים בסעיף 2ב(א)(2) לחוק, לפיו, "לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: ... (2) קיים יסוד לחשוד שבקשת ההסגרה הוגשה מתוך הפליה בשל גזעו או דתו של המבוקש".

אי לכך, ועל מנת שיהיו בידיו הכלים להעלאת טענת הגנה הנ"ל, מבקש המשיב מבית המשפט לחייב את ארה"ב להעביר לידיו את גזרי הדין של כל המעורבים. לדבריו, זכותו לקבל את המסמכים ולעיין בהם, מעוגנת בתקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), תשל"א – 1970 (להלן: תקנות ההסגרה), בה מוסדרת זכותו של המבוקש ל"עיון בחומר הראיות". בעניין זה מבקש ב"כ המשיב להסתמך על בש"פ 501/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' גיא מאיו ואח', תק-על 2009(2), 1352 (להלן: פס"ד "מאיו"), שם צוין, לטענתו, כי "חומר הראיות" הרלבנטי לעתירה הוא כל חומר העשוי לשמש למבוקש להתגונן מפני מעשה הסגרה; ולשיטתו של המשיב, בכלל זה אף חומר שבידי המדינה המבקשת שהוא זקוק לקבל לצורך העלאת טענותיו מכוח סעיף 2ב לחוק.

ב"כ העותרת מתנגד לבקשה. לדבריו, ההלכה הפסוקה, ובכלל זה - אף פס"ד מאיו עליו מסתמך ב"כ המשיב, קובעת כי אין למשיב כל זכות לקבל בישראל חומר כלשהו שנאסף במדינה הזרה, ואין למשיב הזכות לדרוש מהמדינה המבקשת, במסגרת זכות העיון הנתונה לו, את חומר החקירה המצוי ברשותה ואשר לא צורף לעתירה אשר הוגשה בישראל.

בעניין זה סבורני כי הצדק עם העותרת.

המסמכים להם עותר המשיב רלוונטיים לדבריו הן לביסוס יסודות העבירות בגינן מבוקש המשיב, והן לצורך ביסוס הסייגים המנויים בסעיף 2ב לחוק, כשלטענתו יש במסמכים המצויים בידי ארה"ב כדי לבסס את טענת האפליה כנגדו.

בנוגע למסמכים הרלוונטיים לביסוס יסודות העבירות עצמן, תקנה 8 לתקנות ההסגרה, אכן מקנה למבוקש זכות עיון בחומר הראיות:

"הוגשה עתירה – רשאי המבוקש או סנגורו לעיין בכל זמן סביר בכל חומר ראיות שבכתב הנוגע לעתירה ומצוי בידי העותר ..."

ברם, זכות עיון זו אינה מטילה כל חובה על המדינה המבקשת לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא חומר הראיות שבידיה, מאחר שמלוא החומר הינו רלוונטי, לכל היותר, במסגרת ההליך הראשי שיתנהל בתחומה בעניין האישומים נגד המשיב לגופם; וכפי שמציין בית המשפט בפס"ד מאיו (פיסקה 12), אליו מפנה ב"כ המשיב,

"אין מטרת הגילוי לאפשר למבוקש לארגן את פרשת הגנתו לגוף האישומים נגדו. זו האחרונה היא סוגיה נפרדת, שמקומה יכירנה בשלב הדיון באישומים גופם, ואין היא רלוונטית לדיון בעתירה להכריז על מבוקש כבר הסגרה"

ההליך במדינת ישראל מתנהל בבקשת ההסגרה בלבד, ולשם כך אין לדרוש מן המדינה המבקשת אלא שתציג בפני בית המשפט הדן בבקשה ראיות המשקפות נאמנה את התשתית הראייתית הקיימת נגד המבוקש (ראו, לעניין זה, ע"פ 7840/01 אקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה, (מאגרים משפטיים), 17.7.02), והשאלה האם מתקיימים התנאים להסגרתו של אדם, נבחנת אך ורק על סמך הראיות שבחרה המדינה המבקשת להגיש בפועל במסגרת בקשת ההסגרה. אי לכך, נמנעים בתי המשפט מלצוות על מדינות זרות להוסיף ראיות שאולי מצויות בידיהן; לעניין זה ראו, ע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (מאגרים משפטיים, 5.10.00), שם קבע בית המשפט העליון מפורשות בפסקה 6 לפסה"ד:

"לא ראינו מקום להיעתר לבקשתה של באת-כח המערער, להורות למשיב לבקש ולקבל את כל הראיות שבידי הרשויות בקנדה, ואנו נוהגים כך לא רק משום שסברנו שאין לעשות זאת מן הפן הענייני, אלא גם, ובעיקר, משום שמטיבו של ההליך בסוגיית ההסגרה, שאין בית משפט בישראל רשאי לצוות על ממשלת קנדה להוסיף ראיות שאולי מצויות בידה, ולכל היותר יכול הוא שלא להשתכנע מהחומר שהוגש לו, שיש די ראיות לכאורה בידי המדינה המבקשת".

וכן, ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה (מאגרים משפטיים, 6.12.10), פסקה 10, שם נקבע:

"אין מקום בגדרי הדיון בבקשת ההסגרה להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפנות למדינה המבקשת בבקשה לצירוף ראיות נוספות בבקשת ההסגרה. לכל היותר, רשאי בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה להגיע לכלל מסקנה, כי אין בתשתית הראייתית שהונחה לפתחו כדי להצדיק את הסגרתו של המבוקש"

ודוק: תקנה 8 הנ"ל מעניקה זכות עיון למבוקש רק בנוגע לחומר חקירה ה"מצוי בידי העותר", קרי, היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו בישראל, ואין בתקנה כל התייחסות לחומר חקירה שבידי המדינה המבקשת.

אשר על כן, מסקנתי היא כי יש לדחות את בקשת ב"כ המשיב לדרוש מהמדינה המבקשת, מסמכים ומידע שלא צורפו לעתירה, גם אם זקוק המבוקש לחומר האמור לשם הכנת הגנתו לגופם של האישומים נגדו; וצרכי הגנתו האמורים אינם רלוונטיים כלל להליך ההסגרה.