מדינת ישראל נ' אלשרוח(עציר)

החלטה

בפני בקשה להורות על מעצר המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, ע"פ הקבוע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה – מעצרים] תשנ"א – 1996 (להלן: "החוק"). כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו 2 עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק בהתאם לסע' 12(1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב – 1952.

ברקע הדברים וכעולה מהתיק, שתי כניסות של המשיב לישראל ללא אשרת כניסה כדין לישראל ובניגוד לחוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952.

בבקשה טוענת המבקשת כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למשיב בכתב האישום, ראיות הנלמדות מדוחות הפעולה והמזכרים של השוטרים וכן בהודאתו של המשיב בכניסה לישראל שלא כדין. טוענת המבקשת כי קמה בענייננו עילת מעצר לפי סע' 21(א)(1)(א) לחוק שהינה עילת החשש ששחרור המשיב או אי מעצרו יביא להתחמקות מהליכי משפט. כן טוענת המבקשת כי קמה עילת מעצר לפי סע' 21(א)(1)(ב) לחוק בשל מסוכנות המשיב אשר נכנס לישראל ללא שעבר קודם תחת עינם הבוחנת של רשויות הביטחון.

מנגד מסכים ב"כ המשיב לראיות לכאורה אך טוען כי אין כל עילת מעצר של מסוכנות. אשר לעילת המעצר של ההימלטות מהדין, הרי ניתן לשיטתו לאיין את החשש בערובות מתאימות.

דיון

ראיות לכאורה

בענייננו, אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה לביסוס אשמת המשיב.

עילת המעצר

בהתאם לסעיף 21 (א)(1) לחוק, רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים אם הוא סבור שנתקיימה אחת החלופות שפורטו. בענייננו, טוענת המבקשת כי עילת המעצר המהותית הינה בשל החשש מההימלטות וההתחמקות מהליכי המשפט. בנוסף, טוענת המבקשת כי מתקיימת גם עילת מעצר של מסוכנות מהעובדה ולפיה הכניסה לישראל נעשתה שלא בפקוח רשויות הביטחון וכי לא ברור מהו פוטנציאל המסוכנות הטמון במשיב. בהתאם להלכה הפסוקה ובהעדר אינדיקציות קונקרטיות, עילת המעצר הינה החשש להימלטות מהדין. לביסוס עילת מעצר של מסוכנות, דרושות אינדיקציות נוספות שאינן בענייננו. (ראו: בש"פ 10445/05 פלוני נ' מדינת ישראל (14.11.05, כב' השופטת ארבל)).

כך נקבע בבש"פ 2739/02 צבאח נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 926, 930(כב' השופטת פרוקצ'יה) לגבי שב"ח ללא עבר פלילי, עילת המעצר הינה החשש מהימלטות מהליכי שפיטה, וכלשונה:

אין במצב דברים זה כדי לשלול בחינת חלופות מעצר ראויות, אולם החלופה המוצעת צריכה להיות כזו שתשלול את סכנת ההימלטות, או לפחות תיתן ערובה של ממש אשר תמזער במידה ניכרת את ההסתברות כי תתממש".

חלופת מעצר

אומנם בנסיבות העניין קמה לכאורה עילת מעצר נגד המשיב ואולם על פי הקבוע בסעיף 21 (ב) לחוק, עדיין מוטלת על ביהמ"ש החובה לשקול אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה שפגיעתם בחרותו של המשיב פחותה.

לאחרונה התייחס ביהמ"ש העליון לשאלת חלופת מעצרם של נאשמים בעבירות שב"ח (כב' השופט רובינשטיין), בש"פ 10418/08 טאלאלקה נ' מדינת ישראל (15.12.08):

"השאלה אם בנסיבות העבירה והחשוד או הנאשם – מהות ומיהות – אין מקום לשחרור לחלופה, או שמא ניתן להפיג את חשש ההימלטות במידה סבירה בחלופת מעצר בישראל, או אף בשחרור לשטח גופו בתוך הפקדה וערבויות של ישראלים, היא תלוית נסיבות".

על המשיב הנטל להציע חלופה אשר תמזער את חשש ההימלטות מהדין. ככול שמדובר בערֵבים שיפקחו על המשיב וידאגו להתייצבותו, עלי לבחון האם יהיה בהם בכדי להפיג החשש האמור.

במהלך הדיון נחקרו הערבים המוצעים. הערבים המוצעים הינם תושבי שטחים ועל אף שאין לפסול ערבותם, יש עדיפות בדרך כלל לערבים ישראלים. לזכותם ייאמר כי מדובר בערבים בעלי אישורי עבודה אשר יש להם כביכול מה להפסיד, אם לא ידאגו להתייצבות המשיב. יחד עם האמור, הדגש במקרה כזה צריך להיות על הפקדה כספית.

בהצעת החלופה, הוצע כי יופקד סכום כספי בסך של כ-2,000 עד 3,000 ₪ כתנאי לשחרור.

סבור אני כי מדובר בסכום שאינו מספק ולוקח אני בחשבון כי השכר הממוצע החודשי בשטחים הינו קצת פחות מהסכום שהוצע כהפקדה.