מדינת ישראל נ' אלעמראן(עציר)

החלטה

מונחת בפניי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוען של עבירות פריצה לרכב, גניבת רכב, גניבה מרכב והפרת ה וראה חוקית.

בדיון שבפניי טען ב"כ המשיב, כי לא קיימות ראיות לכאורה בתיק זה, וגם אם בית משפט יקבע, כי ראיות שכאלה קיימות, הרי לא קיימת עילת מעצר מצדיקה את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

את טענותיו ביחס לראיות מבסס ב"כ המשיב על אלה: ראשית – ישנן שורת ראיות המצביעות, כי לא המשיב הוא זה שגנב את הרכב, אלא אחר בשם חאמד אבו צהבאן. מדובר בשומר אשר הרכב הגנוב נמצא בסמיכות למקום בו זה שמר, חלק מן הציוד אשר הוצא מן הרכב הגנוב נמצא ברכבו של אותו אבו צהבאן. עוד זה מוסיף, כי העובדה שהרכב נמצא פרק זמן קצר יחסית לאחר שנגנב במקום אחר ברהט, מלמד על כך שלכל היותר מדובר בעבירת שבל"ר ואין המדובר במי שהתכוון לגנוב את הרכב במטרה לשלול אותו שלילת קבע.

ביחס לראיות האחרות הקיימות נגד המשיב טוען בא כוחו, כי אותה טביעת אצבע לבדה, אין בה כדי להספיק, חרף העובדה שהמשיב לא נתן הסבר על המשטרה היה לנסות ולחזור לבעל הרכב ולשאול אותו אם הם שטפו את הרכב לאחרונה או ביצעו מספר פעולות אשר יכול ובמהלכן נגע המשיב ברכב. לדבריו, מדובר במשיב צעיר, לא מתוחכם, שלא בכדי לא יכול היה ליתן הסבר להימצאות טביעת האצבע במהלך החקירה. בסוף דבריו ביחס לראיות לכאורה העלה ב"כ המשיב טענת הפליה, שכן לדבריו לא ברור מדוע הפרקליטות בחרו להאשים את המשיב כאן ולא לנקוט במעשה דומה גם ביחס לאותו חאמד אבו צהבאן.

מנגד, טוען ב"כ המבקשת, כי בתיק זה קיימות ראיות למכביר, כאשר בעיקרן מבוססות על טביעת האצבע ללא הסבר מניח את הדעת, וכן ראיות נוספות המגיעות מאותו חאמד אבו צהבאן. אשר לטענת ההפליה, לדבריו החלטה זו מונעת משיקולי ראיות טהורים שבסופם הוחלט, כי אין די ראיות להגשת כתב אישום נהג אותו אבו צהבאן.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים וקראתי את החומר שהובא בפניי, הנני קובע, כי בתיק זה קיימות ראיות לכאורה ללא חולשה ואפרט.

בראש ובראשונה המדובר בהימצאות טביעת האצבע של המשיב בתוך הרכב הגנוב. לעניין זה יש לשים לב, כי לא מדובר בהימצאות בחלק הפנימי או במקום אחר אשר יכול והמשיב נגע בו, אלא כאמור, טביעת אצבע הינה מחלקו הפנימי, דבר אשר יש בו לכל הפחות, לחייב את המשיב ליתן הסבר להימצאותה של זו.

המשיב נחקר ביחס לטביעת אצבע זו ולא נתן כל הסבר, בין אם מניח את הדעת ובין אם לאו, להימצאותה. זה טען, כי טביעות האצבע לא יכולות להיות שלו, שכן הוא לא נגע ברכב האמור.

בשורה של פסקי דין נקבע, כי טביעת אצבע בהעדר הסבר מניח את הדעת, יכולה להביא להרשעה, לא כל שכן, לקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. אכן מדובר בראיה נסיבתית, אך זו ראיה נסיבתית מן המדרגה הראשונה. בעניין זה נבקש להפנות לבש"פ 8465/02 בעניין קריספין. כן נבקש להפנות לבש"פ 6535/09, בעניין קסטרו והפסיקה המצוינת שם. יתרה מזו, גם אם היה מספק המשיב הסבר כלשהו ביחס לאותה טביעת אצבע, גם בעניין זה נקבע בפסיקה, כי מקומם של אותם הסברים והמשקל שיש לתת להם, בתיק העיקרי. בעניין זה נבקש להפנות לבש"פ בעניין מוסא קאעבנה ודברי בית המשפט ביחס כאמור הן לשאלה של ראיה נסיבתית כדוגמת טביעת אצבע והן למקום בו יש לברר את אותו הסבר אשר כאמור בענייננו לא ניתן.

זאת ועוד, בתיק זה, בשונה מדברי ב"כ המשיב, הרי ישנה ראיה ישירה מפיו של אותו חאמד אבו צהבאן המספר על השעה שבו הגיע אליו המשיב והוציא משם דברים ושם ברכבו. נדמה, כי ראיה זו הינה ראיה עצמאית אשר בוודאי יכולה בהינתן טביעת האצבע, כדי לחזק את ראיות התביעה ולקבוע קיומן של ראיות לכאורה.

אשר לטענת האפליה – בעניין זה נאמר מפי דברי ב"כ המבקשת, כי המדובר בשיקול ראייתי טהור שהביאם שלא להגיש כתב אישום ובעניין זה מן המפורסמות הוא, כי לתביעה שיקול דעת נרחב ביותר בבתי משפט לא יתערבו בדבר שיקול אלו, אלא במקרים נדירים ויוצאי דופן ואינני מוצא בעניין זה להוסיף. רק בהקשר לכך אבקש להפנות לבש"פ 6121/11 בו בית משפט מדבר על שיקולי התביעה תוך שהוא מציין, כי שיקוליהם של רשויות התביעה רבים הם ואין בעובדה שלא הוגש ערר במקרה אחד, כדי להוות הוכחה ניצחת לאפליה.

משאמרתי את אלה אגש לטענה לעניין עילת המעצר והחלופה המוצעת.

בעניין זה נדמה, כי אין מחלוקת כי עבירת הרכוש כשלעצמה, אינה מקימה עילת מעצר, גם אך נלך לפי המבחנים המרחיבים שנתנו מאת בתי המשפט ביחס לעבירות רכוש.

אשר על כן, יש לבחון האם ההפרה לכשעצמה מהווה עילה עצמאית כפי דברי ב"כ המשיב, ולחילופין הצטרפותה של עבירה זו אגב הפרת מעצר הבית אל אותה הפרת הצתה ורכוש בבית המשפט מחוזי התלויה ועומדת כנגד המשיב, מקימה עילת מעצר.

ראשית וכהערה מקדימה, בית משפט זה סבור, כי עצם ההפרה של תנאי חלופה, היא לכשעצמה, ללא קשר לעבירות בגינן הותלו על המשיב הגבלות כאלה ואחרות, מקימה עילת מעצר. בעניין זה אבקש להפנות לסעיף 21 א' (2) לחוק סדר הדין הפלילי – סמכויות אכיפה – מעצרים, אשר ממנו עולה באופן מפורש, כי הרישא של הסעיף נוקטת בלשון "אם נתקיים אחד מאלה", תוך הפניה לסעיף קטן 1 או סעיף קטן 2. צא ולמד, כי אין המדובר בתנאים מצטברים של סעיף 21 א(1) ו-(2) אלא סעיף קטן 2 עומד בפני עצמו.

וזו לשונו של הסעיף: "בית המשפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי ערובה או ... לשחרור מערובה. היינו הפרה של אחד מתנאי ערובה, מקימה עילה למעצר. "

אכן לא כל הפרה יש בה כדי להביא למעצר וברגיל בתי משפט לא יורו על מעצר אם היה מדובר בהימצאות של מספר מטרים מחוץ למעצר הבית ולעיתים אף למעלה מכך.

בענייננו, מתוך הראיות לכאורה, המדובר בהפרה בוטה של תנאי השחרור שהותלו על המשיב במסגרת התיק שמתנהל בעניינו בבית המשפט המחוזי, שכן לא זו בלבד שזה יצא ממעצר הבית, אלא שב וחטא באותה עבירה בגינה היה אמור להימצא במעצר הבית.