מדינת ישראל נ' אלעול(עציר)

גזר דין

רקע

הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון ב-3 עבירות של איומים וזאת לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

בהתאם לאמור בכתב האישום המתוקן , עבד הנאשם בחברה אשר בבעלות המתלונן כשומר ופוטר כשבועיים עובר ליום 20.11.13. על פי האמור בסעיף 2 לעובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם הגיע למקום העבודה ונטל מדחס ללא הסכמת הבעלים. ביום 20.11.13 איים הנאשם על המתלונן, בשיחה טלפונית, בכך שאמר לו כדלקמן: "אני אזרוק לך רימון על הבית, אני יודע איפה אתה גר, אני יודע שיש לך שלושה ילדים, אני אפגע גם באשתך, אני אדרוף (צריך להיות אשרוף ד.ב.ט) לך את האוטובוסים במגרש...".

עוד עולה מעובדות כתב האישום המתוקן כי המתלונן ביקש מהנאשם שיחזיר לו את הקומפרסור וזה דרש בתמורה לכך 1,500 ₪. הנאשם והמתלונן נפגשו בתחנת המשטרה וגם אז סירב המתלונן להחזיר הקומפרסור.

על פי האמור בסעיף 7 ו-8 לעובדות כתב האישום המתוקן, בהיותו בתחנת המשטרה איים הנאשם על המתלונן בכך שאמר לשוטר: "לא אכפת לי אני אשב 7 שנים ואשר ישלם 1,000 ₪ על כל יום שאני יושב בכלא... אני אגיע לבית של אשר ואני אפגע בנירית ובאשר על מה שהם עשו, אני לא מפחד מאף אחד ואמא של אשר גרה בירוחם בקומה הראשונה, אל תדאג, על התלונה הוא יקבל על הראש בן זונה אם לא ישלם- אני אמחק אותו מהאדמה".

בחקירה נוספת מאותו היום, שב ואיים הנאשם על המתלונן באוזני השוטר משה בן דוד על ידי כך שאמר: "אני אמרתי שאם הוא לא יביא את הכסף, אני אפגע וגם עכשיו אני אומר את זה אצלך".

טיעוני הצדדים

בדיון שנערך בפניי ביום 1.1.14, ציין ב"כ המאשימה בהתאם לתיקון 113 את הערכים המוגנים בהם פגע הנאשם, בכללם, כבוד האדם, ביטחון אישי וכן תקינות הסדר הציבורי המחייב פתרון סכסוכים כספים שלא בדרך הטלת מורא. ביחס למתחם - עתר למתחם עונש הנע בין תקופת מאסר קצרה ועד 12 חודשי מאסר בפועל, ביחס לכל איום בנפרד. בגדרי המתחם ציין כי יש לקחת בחשבון כי המעשה מתוכנן. בנוסף, יש לקחת בחשבון כי עסקינן במספר איומים אשר חלקם נאמרו בפני אנשי מרות. הואיל והנאשם דנן נעדר עבר פלילי סבור ב"כ המאשימה כי אכן אין לקבוע את העונש בתקרת המתחם אולם נוכח האיומים הקשים עתר לענישה בחלק העליון סקאלת הענישה.

מנגד, ב"כ הנאשם הפנה לכך שהנאשם נעדר עבר פלילי ולמעשה זוהי הסתבכותו הראשונה בפלילים. זאת ועוד, ציין כי הרקע לאיומים הינו סכסוך כספי לפיו המתלונן, אשר היה מעסיקו של הנאשם, לא שילם לו את שכר עבודתו. לדבריו, ניתן לראות בכל האיומים כאירוע אחד הואיל ואף אחד מהאיומים נשוא כתב האישום דנן נאמרו ישירות בנוכחות הנאשם. כך האיום הראשון בוצע באמצעות הטלפון ויתר האיומים נאמרו בפני השוטרים. בנסיבות אלו, טען כי ניתן להסתפק בעונש הצופה פני עתיד.

ריבוי עבירות

כאשר אין המדובר בעבירה יחידה, בשלב הראשוני, על בית המשפט לקבוע האם מדובר באירוע אחד או בכמה אירועים נפרדים (ר' בעניין זה ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13), פיסקה 22 לפסק דינו של כב' השופט סולברג).

בעניינו, האיום הראשון המפורט בסעיף 3 לכתב האישום בוצע באמצעות הטלפון והושמע באוזני המתלונן כשבוע לפני יום 20.11.13. יתרת האיומים נאמרו ביום 20.11.13 באותן נסיבות, קרי- לאחר שנעצר בתחנת המשטרה ובפני שוטר בהפרש של מספר שעות. בנסיבות אלו, מצאתי לראות באיומים ככאלו המבוצעים על פי החלוקה שפורטה לעיל בשני אירועים נפרדים אשר ביחס לכל אחד מהם יש לקבוע מתחם ענישה נפרד.

מתחם הענישה ההולם בעבירת האיומים

על פי סעיף 40ג (א) לחוק העונשין, בקביעת מתחם העונש בהתאם לעקרון ההלימה, על בית המשפט להתחשב "בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה".

בעניינו פגע הנאשם בערכים החברתיים של שלוות נפשם, ביטחונם וכן חירות פעולתם של המאויימים. לפירוט מורחב על הערכים שעומדים בבסיס עבירת האיומים אפנה לדבריו של כב' השופט א' גולדברג בע"פ 103/88 משה ליכטמן נ' מדינת ישראל (6.9.89):

"מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן היא שעומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192. רוצה לומר, אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט (person's peace of mind) מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט. כי גם אם אמרנו שאין בסעיף 192, בהבדל מסעיף 428, דרישה שמטרת האיום תהא להניע את המאויים לעשות מעשה או להמנע ממעשה, בידוע הוא שבמקרים רבים מושמעים איומים per se כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאויים. נמצא כי סעיף 192 מקדים רפואה למכה ומונע מלכתחילה פגיעה עתידית בחרות הפעולה של הזולת". (ראה פסקה 6 לפסק הדין)

עוד בעניין עבירת האיומים אפנה לרע"פ 8188/09 שלומי דבורה נ' מדינת ישראל (25.10.09), שם קבע כב' השופט לוי כי ברי שעבירת האיומים נכללת בעבירות האלימות:

"מנקודת מבטה של תורת המוסר אפשר לטעון, כי בכל עבירה יש מן האלימות. אך במישור המשפטי ברי כי אין המונח אלימות מקיף את שלל המעשים המנויים בדיני העונשין שלנו. יש מבין העבירות הקולעות במובהק לגדריה שלהתנהגות אלימה, ויש אחרות המצריכות בחינה מעמיקה יותר. מבלי למצות אומר, כי שימוש בכוח לשם פגיעה בגופו של אחר, או איום לעשות שימוש בכוח שכזה, הם מן המעשים המצויים בגרעינו של אותו מושג. פלוני, המגלה בדיבורו רצון לחנוק בזרועותיו אדם אחר– וכך עשה המבקש שבפני, נוהג לפי כל דעה מנהג אלים. אמת, לאלימות פנים רבות."

בנוסף לכך, יש במעשה הנאשם כדי לפגוע בערך מוגן של שלטון החוק המחייב פעולה בדרך חוקית לצורך פתרון סכסוכים כספיים בין אם יש תימוכין לכך שהנאשם אכן נפגע כלכלית מן המתלונן ובין אם לאו.