מדינת ישראל נ' אלסאנע(עציר) ואח'

החלטה

1.לפניי טענה מקדמית של ב"כ נאשם 2 נגד צירוף האישומים הראשון והשני ונגד צירוף הנאשמים 1-2 בכתב האישום, ובקשה של נאשם 2 להפרדת האישום השני (שנגד שני הנאשמים) מהאישום הראשון (שנגד נאשם 1) ולהעברת משפטו של נאשם 2 בעניין האישום השני לבית משפט השלום.

הרקע לבקשה

המאשימה הגישה כתב אישום לבית המשפט המחוזי נגד נאשמים 2-1.

כתב האישום כולל שני אישומים:

האישום הראשון מתייחס לנאשם 1 בלבד, ומייחס לו עבירות של גניבת רכב, קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לסחר ברכב גנוב.

על פי הנטען באישום הראשון, הנאשם קשר קשר עם קטין (להלן: "הקטין") לגנוב רכב מסוג טויוטה בעיר באר שבע. השניים גנבו רכב טויוטה, ונאשם 1 הציע לאחרים לרכוש ממנו את הרכב.

אין מחלוקת כי העבירה נשוא הוראת החיקוק השלישית מושא האישום הראשון (ניסיון לסחר ברכב גנוב) היא בסמכותו של בית משפט מחוזי.

האישום השני מתייחס לנאשמים 2-1, ומייחס להם עבירות של גניבת רכב, קשירת קשר לביצוע פשע וגניבת בקר המשמש אמצעי להפקת פרנסתו של אדם.

על פי הנטען באישום השני, נאשמים 2-1 קשרו קשר בינם לבין עצמם ועם אחר כי האחר יסיעם למושב יכיני ויותירם שם כדי שיגנבו רכב ובקר. הנאשמים הגיעו ברכבו של האחר למושב, פרצו רכב מסוג GMC, פרצו את מכלאת העגלים, הוציאו ממנה 5 עגלים והעמיסו אותם על רכב ה GMC. הנאשמים נסעו ברכב ה GMC העמוס בעגלים שגנבו לכיוון צומת בית קמה ונעצרו במחסום משטרתי.

אין חולק כי כל העבירות מושא האישום השני, כשלעצמן, הן בסמכותו של בית משפט שלום.

רשימת עדי התביעה שבכתב האישום מונה 28 עדים (בלי שצוין לגבי איזה משני האישומים קשור כל אחד מעדי התביעה).

עיקרי טענות הצדדים

3.בישיבת ההקראה העלה ב"כ נאשם 2 טענה מקדמית כנגד צירוף האישומים והנאשמים בכתב האישום, וביקש להפריד בין הנאשמים ולהעביר את עניינו של נאשם 2 לבית משפט השלום. לטענתו, אין קשר בין האישום הראשון לבין האישום השני מלבד זהות נאשם 1, כך שהגשת כתב האישום לבית המשפט המחוזי בעניינו של נאשם 2 אינה מוצדקת; ויש בה אף כדי לגרום עינוי דין לנאשם 2 משום שלפחות חלק מאותם 28 עדי תביעה אינם רלוונטיים לאישום השני.

ב"כ נאשם 2 הוסיף וציין כי בנוגע לאירוע המתואר באישום הראשון הוגש כתב אישום נוסף בבית משפט השלום נגד הקטין, בנפרד מנאשם 1. לטענתו, יש בכך כדי להחליש מהנימוק העומד לכאורה מאחורי האיחוד בין נאשם 1 לבין נאשם 2, של חשש מהחלטות סותרות, שהרי החלטות שונות בשני מותבים עלולות להינתן גם לגבי נאשם 1 אל מול הקטין ולא רק לגבי נאשם 1 אל מול נאשם 2.

4.המדינה השיבה כי כתב האישום הוא תולדה של חקירה ממושכת שכללה, בין השאר, האזנות סתר ומעקבים כלפי נאשם 1. ההאזנות והמעקבים הסתיימו רק לאחר האירועים מושא האישום השני, ונאשם 1 נחקר אודות האירועים מושא האישום השני בנשימה אחת עם האירועים מושא האישום הראשון. מכאן שלו יפוצלו האישומים, יידרשו עדי התביעה 8-4, 14-13, 18-16, 22 ו- 28-24 להעיד לפני שני מותבים שונים על אותן פעולות שעשו. יהיה בכך כדי להעמיס על המערכת המשפטית, ולא יהיה בקבלת הבקשה כדי לייעל את הדיון בבית המשפט המחוזי, מכיוון שלכל היותר תיחסך העדתם של מספר מצומצם ביותר של עדים.

עוד נטען כי נוכח העובדה שמדובר בחקירה אחת, כשרק בסופה בוצעו העבירות מושא האישום השני, לא ניתן לטעון כי מדובר בפרשיות נפרדות, אלא מדובר במסכת עובדתית אחת.

כמו כן צוין כי הוכחת האישום השני צפויה להימשך זמן קצר, שכן על פי האמור בו, הנאשמים נעצרו ברכב הגנוב כשעמם העגלים הגנובים. מכאן שעיקר המחלוקת תהייה רלוונטית דווקא לשלבים מוקדמים יותר של ההתארגנות לביצוע העבירה, שלבים שבהם כאמור הראיות בין האישומים שזורות זו בזו.

עוד הבהירה המשיבה כי כתב האישום נגד הקטין הוגש לבית משפט השלום לנוער, בשל היותו קטין ובשים לב לכך שביצע שורה ארוכה של עבירות יחד עם שני קטינים אחרים. נוכח הוראת החוק בדבר הפרדת משפטם של קטינים ושל בגירים סברה המאשימה כי לא יהיה זה ראוי לפעול במסגרת החריג המאפשר איחוד משפטים ולהביא אותם קטינים נוספים אל שערי בית המשפט המחוזי.

5.ב"כ נאשם 1 לא התנגד להעברת האישום השני נגד שני הנאשמים לבית משפט השלום.