מדינת ישראל נ' אלחיאני(אסיר)

החלטה

האם יש לחייב את הנאשם להשיב לאשמה? זו השאלה העומדת בבסיס החלטה זו.

רקע

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (רצח) לפי סע' 499 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז -1977.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום ומשכך, נשמעו ראיות בתיק.

בתום פרשת התביעה טען סנגורו של הנאשם טענת "אין להשיב לאשמה". לטענתו המאשימה לא הציגה כל ראיה קבילה המלמדת על תוכן הדברים שהוחלפו בין הנאשם לבין מי שהואשם בביצוע מעשה הרצח, איתמר שאלתיאל (להלן: "איתמר"), שבאופן תמוה לא נכלל ברשימת עדי התביעה, על מנת להרשיע הנאשם בעבירה של קשירת קשר לפשע. כל טענה שנטענת כנגד הנאשם, אין בה כדי להצביע על היסוד הפיזי או על היסוד הנפשי לצורך הרשעתו בבצוע העבירה של קשירת קשר לפשע. בנוסף, קיים נתק מבחינת זמנים בין אותו מועד לבין בצוע המעשה הנטען. במצב דברים זה, המאשימה לא הרימה נטל הראיה המוטל עליה להוכחת רכיבי העבירה ועל כן אין לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.

לטענת ב"כ המאשימה, לא זו בלבד שהחומר שהניחה עובר את הרף של הראיות לכאורה הדרושות לשלב זה, אלא שבית המשפט אף יכול להרשיע את הנאשם מעבר לספק סביר על סמך הראיות שהונחו בפניו. ב"כ המאשימה הפנתה להודאת הנאשם בפני המדובב בה סיפר לו שהוא ואיתמר תכננו לרצוח אדם בשם שלומי בן מרדכי בן חמו (להלן: "המנוח") ולעובדה כי אכן, מספר שעות לאחר מכן, המנוח נרצח. עדותו של המדובב נתמכת בהקלטות. ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה שלמרות שבשלב זה אין צורך להצביע על "דבר מה נוסף" להודאת הנאשם- הרי שקיימים "דברי מה" למכביר בתיק, לרבות העובדה כי הנאשם ידע את זהות מבצע הרצח והראיות המוכיחות סכסוך בין הנאשם ואיתמר לבין המנוח. בנסיבות אלה, טוענת ב"כ המאשימה, יש לדחות את טענת הנאשם ולחייבו להשיב לאשמה.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") שכותרתו "זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה" קובע:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין".

על המשמעות המעשית שיש ליתן להיגד "הוכחה לכאורה" עמד בית המשפט העליון, בע"פ 28/49 סעיד חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד(1) 504:

" משהכריז בא כוח התביעה כי סיים את פרשתו, זכאי הנאשם לטעון כי אין הוא חייב כלל להשיב לאשמה וראוי לזכותו לאלתר, זאת הואיל ואין בראיות התביעה אפילו הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לו בכתב האישום. משמע, התביעה לא עמדה בנטל הבאת ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ואין בראיות שהוגשו לבית המשפט כדי לבסס הרשעה, אפילו ינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי".

בפסיקה נקבע כי לצורך הכרעה בטענה, בית המשפט אינו בוחן כחוט השערה ואינו עורך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני מאלה שהוזכרו באישום, וכן אינו שוקל שיקולי מהימנות או משקל, אלא מציג לעצמו את השאלה הבאה: בהנחה שכל החומר שהובא בפניו לחובת הנאשם יזכה במלוא האמון והמשקל- האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם, או בעבירה אחרת באותו עניין.

על כן, התשתית הראייתית הנחוצה בשלב טענת "אין להשיב לאשמה", די לה שיהיה בה הכוון (אינדיקציה) של ממש כלפי הנאשמים; גם בלי ש "הכוון" זה עולה בקנה אחד עם מלוא נטל השכנוע הרובץ לפתח התביעה, להוכיח אשמה מעבר לכל ספק סביר. קרי, די בקיומן של ראיות "דלות" להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם, כדי לחייב נאשם להשיב על האשמה. (ראה בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה, פ"ד נב(1), 625, ת"פ (תל-אביב-יפו) 207/94 מדינת ישראל נ' בן דוד (ניתן ביום 7.6.99), ת"פ (שלום ת"א) 5179/06 פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' קמיר איל (ניתן ביום 10.10.07)).

כמו כן, בית המשפט אינו בוחן לצורך הכרעה בטענה, האם קיימת תוספת ראיה של חיזוק, סיוע או דבר מה, לראיה עיקרית אחרת, ועל כן היעדרה של תוספת כאמור אינו יכול לבסס טענה שאין להשיב לאשמה (ראה ע"פ 638/85 מ"י נ' בוטרוס, פ"ד מ (2), 658 וכן ת"פ (מחוזי נצ') 194-09 מדינת ישראל נ' צור (צרנובריבקו) איגור (ניתן 25.08.2010)).

רק בנסיבות נדירות, כאשר הראיות שבאו לחובת הנאשם הינן כה בלתי סבירות, ששום בימ"ש סביר לא יכול היה לראות בהן בסיס להרשעה- יטה ביהמ"ש אוזן לטענות בדבר מהימנות הראיות.

לבסוף, ראוי להזכיר את פסה"ד בעניין ע"פ 70643/01, מ"י נגד קהלני (ניתן ביום 25.10.01), בו קבע בית המשפט:

"קביעה כי על הנאשם להשיב לאשמה, פירושה כי על חזקת החפות שלו ישנה לפחות עננה שהנאשם צריך לסייע בפיזורה. בדיעבד השאלה שפנינו היא, אם אכן הראיות עצמן משקפות מצב ברור וחד משמעי שמצביע על כך "אין פה כלום", כדברי הסנגורים, או שמא, כטענת התביעה, "הסיפור" שמספרות הראיות – מחייב לפחות שמיעת גרסתו של הנאשם כדי להסיר את העננה"

(ראה גם ספרו של קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני א, עמ' 1454-1455 תשס"ט 2009 והאסמכתאות המופיעות שם).

מן הכלל אל הפרט