מדינת ישראל נ' אלדגמין

בפני

כב' השופטת מרים קסלסי

הכרעת דין

הנאשם מואשם בכך, שביום 13.8.11 בשעה 09:35, בכביש 35 עקף רכב אחר תוך חציית קו הפרדה רצוף, בניגוד לתקנה 47(ה)(5) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות").

במועד ההקראה הנאשם הודה כי נסע בכביש אולם כפר הן בהימצאותו של קו הפרדה רצוף והן בחציית קו שכזה.

א. האם היה קו הפרדה רצוף?

כאמור, אמנם כפר הנאשם בהימצאות קו הפרדה רצוף, ברם בעדותו בפניי הודה בתשובתו לשאלת בית המשפט כי "ש קו" הפרדה רצוף במקום (פרוטוקול עמ' 7, ש' 14). לפיכך, אני קובעת כי היה קו הפרדה רצוף במקום.

ב. האם הנאשם ביצע עקיפה?

בפני העיד השוטר אשר רשם את הדו"ח (ת/1) הוא תיאר בנסיבות המקרה כיצד ביצע הנאשם את העקיפה:

"עקיפה מלאה על קו הפרדה רצוף מלא אשר נראה לעין בבירור. קשר עין רצוף מזג אויר עם ראות טובה מאוד. הוא עקף משאית שהיתה על נתיב נסיעה רגיל"

בדברי הנהג נרשם כדלקמן:

"לא עקפתי כי המשאית הייתה בשוליים, גלגל אחד היה בשוליים. ואני לא עקפתי".

בעדותו בבית המשפט התבקש הנאשם להסביר את דבריו והוא אמר:

"גלגל אחד היה על השוליים וחלק מהמשאית היתה על הנתיב".

לגרסתו, המשאית נסעה בשוליים במהירות 20 קמ"ש הוא לא עקף אותה אלא נסע אחריה בנתיב נסיעתו במהירות של 20-30 קמ"ש (עמ' 7, ש' 8-9).

גרסתו של הנאשם אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. אם המשאית נסעה בשוליים, באופן שאפשר לו להמשיך ולנהוג בנתיב נסיעתו, מדוע המשיך לנסוע אחריה באיטיות, ואם המשאית היתה חלקה על הנתיב, הרי שמן הסתם, כדי לעקפה היה על הנאשם לחצות את הפס הלבן כפי שהבחין השוטר.

אי הבאת עדים

הנאשם העיד כי היו עימו 8 נוסעים נוספים ברכב "חלק היו משפחה וחלק חברים" (עמ' 6, ש' 16) אולם, אף אחד מהם לא התייצב לתמוך בעדותו לפיה לא ביצע עקיפה ונסע בנתיבו.

"כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736)

שני שוטרים נוספים ישבו ברכב באותו מועד אולם לא כתבו מזכר. לטענת הסנגור יש במחדל זה כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם ודי בכך כדי לזכותו. כתמיכה לכך הביא את עפ"ת (ת"א) 40804-06-11 שמואל זיתוני, שם הביע כב' השופט רענן יוסף את עמדתו לפיה על שוטרים לרשום מזכר בין אם ראו ובין אם לאו ומחדלם זה פועל לרעת המאשימה, אך לא נאמר כי מחדל זה כשלעצמו יש בו כדי לזכות הנאשם, יש לקחת זאת בחשבון בשקלול כלל הראיות. בענייננו, אי הבאת מי משמונת עדי הנאשם, שחלקם בשליטתו ועל כן ההנחה היא שאי הבאתם היתה מכוונת, פועלת לרעת הנאשם הרבה יותר מהתרשלותם של השוטרים הנוספים שנכחו במילוי מזכר לפיו לא הבחינו בביצוע העבירה.