מדינת ישראל נ' אלבז

החלטה

1.בפני טענות מקדמיות שהעלה הסנגור על פי סעיף 149 (3),(4) ו-(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ] התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") כי אורה על ביטול כתב האישום בגין פגם או פסול שנפל בו , וכן כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה וכי אופן הגשת כתב האישום וניהול ההליך עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית תוך אכיפה בררנית ואפלייתה של הנאשמת.

2.טענות הסנגור הינן כי המתלונן איים על המבקשת בפגיעה בגופה ובחייה והמשיבה החליטה שלא להגיש נגדו כתב אישום למרות שמחויבת לנהוג בשוויון וכי העמדת המבקשת לדין מבלי להעמיד גם המתלונן לדין, נגועה באפליה ולכן עומדת לה טענת ההגנה מן הצדק. בהינתן מצב זהה של תלונות הדדיות וסיטואציה ראייתית של מילה כנגד מילה, הגשת כתב האישום נגד צד אחד בלבד, מהווה אפליה בהעמדה לדין ופגיעה בתחושת הצדק הבסיסית.

כמו כן נטען כי נפלו פגמים בחקירה כגון שלא התבצע תשאול שכנים, שייתכן והיו עדים למקרי אלימות או לויכוחים בין בני הזוג, כפי שחלקם מתוארים בכתב האישום.

המשיבה לא דאגה לדו"ח מפורט של השוטר בן גיאט ישראל , שטיפל בתלונתה של המבקשת במשטרה, ולא נבדקו הסיבות בגין הפנייתה להוציא צו הגנה בבית המשפט כנגד המתלונן, באותה העת. השוטר לא גבה מהמבקשת תלונה בכתב, ולא גבה עדות מהמתלונן ששהה באותה העת בדירה בעוד המתלונן טען כי מעשי האלימות המיוחסים למבקשת בוצעו ביום 08.09.09, המועד בו הגיע השוטר לביתם. נשאלת השאלה מדוע לא פנה לשוטר בהזדמנות זו ובחר להישאר בחדרו "ולעבוד של המחשב" ולהגיש תלונה רק כעבור יומיים. שאלה זו לא הוצגה בפניו בעת חקירתו במשטרה.

בידי המשטרה קיימים מאגרי שיחות מוקלטות, מדוע המאשימה לא צירפה את קלטת שיחת הטלפון של המבקשת למשטרה ממנה ניתן להתרשם על תחושותיה בעת זימון המשטרה לביתם.

מחדלי המשטרה, יצרו כתב אישום כנגד המבקשת שמלכתחילה היה צריך להיות מוגש כנגד המתלונן. ע"פ דוקטרינת הנזק הראייתי, התוצאה הינה שכאשר לא נחקרה טענה או עובדה, קמה חזקה כי אילו הייתה נחקרת, היו תוצאות החקירה פועלות לטובתה של המבקשת ותומכות בגרסתה.

כמו כן האמירות המצוינות בכתב האישום, המוכחשות מכל וכל אינן מהוות איום כהגדרתו בפסיקה. מבלי להודות באישום, האיומים הם לא יותר מאיומי סרק, חסרי משמעות ולפיכך יש לבטל עבירות האיומים מכתב האישום.

וכן המשיבה מאשימה את המבקשת בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש שבוצעה לפני כ-6 שנים ובמועד שאינו ידוע . המשיבה הסתמכה אך ורק על עדותו הכבושה של המתלונן, כמו כן לא צורפה תעודה רפואית. המתלונן בעדותו ציין כי לא ניזקק לטיפול רפואי וכי עצר את שטף הדם בראשו באמצעות פלסטר.

3.תגובת המאשימה לדברים אלה הינה כי לא נפל פגם בהחלטתה להגיש כתב אישום כנגד המבקשת וכי ההחלטה לסגור את התיק כנגד המתלונן בדין יסודה. כנגד המתלונן נפתח תיק והוא נחקר באזהרה ביום 16.09.09 וביום 06.06.10 התיק ניסגר כתוצאה מהעדר ראיות מספיקות.

המבקשת לא הגישה תלונה, אלא זומנה לחקירה ונמנעה מלהתייצב. רק לאחר שבוע מיום הגשת התלונה על ידי המתלונן,הגיעה למשטרה ונחקרה ובמעמד זה מסרה כי המתלונן איים עליה פעמיים. במהלך חקירתה הודתה כי זרקה עליו את הטלפון הנייד. בתיק ישנה תמונה של מכשיר הטלפון השבור.

המשיבה בחנה את הראיות בתיק ומצאה כי במסגרת מכלול השיקולים וע"פ הראיות אף שישנה גרסה כנגד גרסה, גרסתו של המתלונן אמינה יותר. כמו כן האיום הראשון של המתלונן על המבקשת כפי שציינה בחקירתה באומרו שיביא לה שוטר כי היא לא רוצה להתגרש ממנו, כלל אינו מלמד על עבירה ואין הוא עומד ביסודות עבירת האיום.

בניגוד לטענת המבקשת כי אין לראות בעובדות המתוארות בכתב האישום משום איום , סבורה כי האמירה:"ידקרו אותך ואגיש תלונת שווא שאנסת את הילדה והרבצת לה" מהוות פגיעה שלא כדין בחייו, בגופו ובחירותו של המתלונן.

באשר לטענות בגין מחדלים חקירתיים ופגמים ראייתיים ציינה המשיבה כי יש לטעון זאת בסיכומים.

כמו כן, נטען כי החלת דוקטרינה האכיפה הבררנית הוגבלה למקרים נדירים ויוצאי דופן, לא ניתן לומר כי קיום הליך פלילי כנגד נאשמת, אך לא כנגד המתלונן,בן זוגה, מהווה מקרה נדיר שיש בו פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות.

4.המצב המשפטי:

א. סעיף 149 (3)(4)(10) לחסד"פ קובע כי:

"לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –

.

.