מדינת ישראל נ' אכתילאת(עציר) ואח'

החלטה

הנאשמים העלו טענה מקדמית אחת ובקשה אחת. הטענה המקדמית היא בעניין סמכות עניינית. לטענת ב"כ הנאשמים, בית המשפט המחוזי איננו מוסמך עניינית לדון באישום המיוחס לנאשם 2, מאחר והעבירה המיוחסת לנאשם מס' 2 הינה עבירה שבסמכות בית משפט השלום.

הבקשה היא להפרדת משפטם של שני הנאשמים. ב"כ הנאשם 1 טוען כי הוא מסכים להגשת כל חומר הראיות שבידי המשטרה, מטעם ההגנה יעיד הנאשם בלבד, ולאחר מכן לסכם במישור המשפטי. לטענתו, יעלה בידו לשכנע כי חומר הראיות וכתב האישום אינם מגלים עבירה פלילית. הנאשם מבקש להעיד כעד הגנה יחיד מטעמו. בדיון האחרון הודיע בא כוחו כי הוא מוכן לוותר אף על העדתו של הנאשם.

הנאשם 1, בשונה מהנאשם 2 במעצר עד תום ההליכים. בשונה ממנו, הנאשם 2 משוחרר בתנאים ועומד על זכותו לנהל את התיק כמקובל ולשמיעת כל העדים בתיק.

ב"כ הנאשם 1 טוען כי לא יתכן שהנאשם יצטרך לשבת במעצר בהמתנה, בחוסר מעש, משך כל התקופה בה ינוהל התיק, תקופה שאיננה ניתנת להערכה, כאשר אין לו כל עניין בחקירת העדים ועל כן הוא מבקש להפריד את משפטם של שני הנאשמים. לטענתו, ההליך בעניינו של הנאשם 1 יהיה קצר, מהיר ויעיל ואילו משפטו של הנאשם 2 שעומד על זכותו לנהל את התיק בדרך המקובלת ולשמוע ראיות, יתנהל בנפרד ואמור להתנהל פרק זמן אורך וממושך ואין הצדקה לכפות על הנאשם 1 הנתון במעצר להמתין פרק זמן ארוך וממושך מסיבות שאינן תלויות בו, אלא בנאשם מס' 2.

ב"כ הנאשם 1 תומך בטענתו של ב"כ הנאשם 2 בעניין חוסר הסמכות העניינית.

דיון –

ראשית לכל יש לדון בשאלת הסמכות העניינית, שכן, אם תתקבל טענת ב"כ הנאשמים, הרי התוצאה תהיה הפרדת הדיון בפועל ולא יהא צורך להידרש לבקשת הנאשם 2, בקשתו תתייתר.

ב"כ המאשימה טוענת כי על הנאשמים להשיב לכתב האישום, עד כה טרם הגיבו לכתב האישום. המדובר באותה מסכת עובדתית, אותם עדים, הטענה שבהפרדת האישומים יהא משום ייעול הדיון, יש בה משום "אחיזת עיניים".

יצוין כי נערכה הקראה בתיק והנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום.

המאשימה מתנגדת להפרדת האישומים ומתנגדת לניהול התיק בעניינו של הנאשם 1 בדרך שהוצעה על ידי בא כוחו. כמו כן, סבורה ב"כ המאשימה כי כתב האישום המאוחד נגד שני הנאשמים הוגש כדין וכי היא היתה רשאית לעשות כן.

כתב האישום –

על פי העובדות הנטענות בכתב האישום אימץ הנאשם 1 לעצמו ותמך בזרם הג'יהאדי סלפי ובעקרונות העומדים בבסיסו – הצורך להכין עצמו מבחינה פיסית, נפשית וצבאית למאבק האלים כנגד היהודים – הנחשבים כופרים על פי אמונתו, דאג להוריד מהאינטרנט תוכנות להכנת מטעני חבלה ופעל להשגת נשק. במהלך שנת 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" נפגשו הנאשמים, שהם בני דודים בביתו של הנאשם 1 שהציע לנאשם 2 לפעול כנגד היהודים ולבצע נגדם "ג'יהאד". הנאשם 2 הסכים לכך והנאשמים שוחחו ביניהם על הצורך להשיג כלי נשק לצורך ביצוע "הג'יהאדי". בפגישה אחרת, נוספת, אישר הנאשם 2 בפני הנאשם 1 את שירותו לבצע ג'יהאד. הנאשם 1 תכנן לתקוף ביחד עם נאשם 2 את שני בני דודיו המשרתים בצה"ל ובמשטרת ישראל על מנת לקחת מהם בכח את נשקם.

לאור עובדות אלה, יוחסה לשני הנאשמים עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע – פיגוע כנגד יהודים בתוך ישראל – עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז.

לנאשם 1 יוחסה עבירה נוספת של נסיון לעבירות נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב2) בצירוף לסעיף 25 לחוק העונשין. עבירה זו הינה בסמכות בית המשפט המחוזי שכן העונש הקבוע לצידה הוא 15 שנה.

העונש הקבוע לצד העבירה של קשירת קשר לפשע הוא 7 שנים. עבירה זו איננה נמנית עם החריגים המפורטים בסעיף 51(א)(1) לחוק בתי המשפט, המקנה סמכות לבית משפט השלום לדון בכל עבירה שעונשה מאסר שאינו עולה על 7 שנים.

עובדות כתב האישום פורטו לעיל, שכן באמצעותן יש לבחון את השאלה האם מדובר בעבירות דומות וקשורות זו לזו ואת השאלה האם התקיימו המצדיקים צירוף אישומים וצירוף נאשמים לכתב אישום אחד.

כידוע, סמכותו של בית המשפט המחוזי הינה סמכות שיורית, לפיה הסמכות המוקנית לבית המשפט המחוזי הינה לדון בכל עניין שאיננו בסמכות בית משפט אחר.

השאלה שיש לדון בה, אם כן, האם הסמכות השיורית הינה הסמכות היחידה שנתונה לבית המשפט המחוזי, או שמא ניתן להרחיב את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בעניינים נוספים גם אם הם בסמכות בית משפט אחר, כאשר מתקיימים התנאים לכך ומהו המקור המשפטי להרחבת סמכות שכזו.

סבורני כי תשובה ברורה לכך ניתנה בפסק דין של בית המשפט העליון מפי כב' השופט מצא בהרכב בראשותו יחד עם כב' השופט זמיר וכב' השופט אנגלהרד, בבג"צ 5283/98 ג'ומעה ח'דר נ' הרכב השופט יצמח ואח', פד"י נה(3), 721 . בפסק דין זה שנכתב על ידי כב' השופט מצא וניתן פה אחד, נכתב : "לא למותר להזכיר, בהקשר זה, כי להוראות סעיף 86 לחוק, ניתנה בפסיקתנו פרשנות תכליתית רחבה. זה לא מכבר, בע"פ 866/95 סוסן נ' מ"י, פד"י נ(1), 793, הזדמן לי לעסוק במבנה המשפטי העולה משילוב הוראותיהם של סעיפים 86 ו – 87 לחוק, המאפשר צירוף אישורים גם בהתקיים תנאי החוק [שבסעיף 87] לצירוף נאשמים. בהתקיים התנאים לכך, מותר [כעולה מהוראות סעיף 86 סיפא] לצרף לאישום בבית משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע. ביחס לכך הערתי בפסק דיני כי "הוראות סעיף 86 סיפא מרחיבה את גדר סמכותו של בית המשפט המחוזי, מעבר לגבולותיה ה'שיוריים' אשר נקבעו בסעיף 40(1) לחוק בתי המשפט ובהתייחסי למרחב ומגוון אפשרויות הצירוף של אישומים נגד נאשמים שונים [הדגשה שלי י.ב], שסעיף 86 מעמיד לתביעה, נדרשתי לתכליתו של הסעיף באומרי, כי 'המחוקק כיוון לכך שפרשה עובדתית אחת תתברר לפני בית משפט אחד' וכי 'אין חולק כי זהו גם המצב הרצוי'".