מדינת ישראל נ' אואקנין

החלטה

רקע

לפניי בקשה לביטול כתב אישום בטענת הגנה מן הצדק, לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").

נגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר מייחס לו עבירות של החזקת מאגר מידע, זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, תשלום דמי התפקדות עבור אחר ועוד.

לטענת ב"כ הנאשם, עוה"ד דורון ברזילי, עדי ניב ורעיה לאלזר, יש להורות על ביטול כתב האישום בשל התנהגות נפסדת של רשויות אכיפת החוק, במספר נושאים כמפורט להלן:

א. שתי יחידות משטרה שונות ביצעו את החקירה במקרה דנן.

ב. החיפוש שנערך בבית הנאשם היה בלתי חוקי.

ג. בנוגע לעבירה של שימוש במאגר מידע, הרי מדובר במאגר שהיה פרוץ לכל אזרח אשר היה יכול לגשת לאותו מאגר.

ד. הנאשם קיבל לביתו הודעה בדבר סגירת התיק מחוסר ראיות, חודשיים עובר להגשת כתב האישום.

המשיבה התנגדה לביטול כתב האישום. לעניין הטענה כי הנאשם קיבל לביתו הודעה בדבר סגירת התיק מחוסר ראיות חודשיים עובר להגשת כתב האישום, טענה המאשימה כי ביום 16.1.12 התקבלה החלטה בנוגע לתיק פל"א 148401/08 (מחלק פשעים דן), לפיה נסגר התיק בעילת העדר ראיות מספיקות, למעט החשד הנוגע לעבירה של החזקת מאגרי מידע, לפיו הוחלט כי יבחן בנפרד, ביחד עם בחינת פל"א 258981/08, נשוא האישום השני בכתב האישום. בשל תקלה, עודכנה סגירת מלוא התיק בעילה של העדר ראיות מספיקות, לרבות לעניין עבירת החזקת מאגרי מידע.

בתגובת ההגנה, חזרה ההגנה על טיעוניה, והוסיפה טענות בנוגע להתנהלות המאשימה בקשר למסירת חומרי חקירה. ההגנה טענה כי משהודע לנאשם על סגירת התיק, שינה הנאשם מצבו לרעה, בכך שלא יכול היה לשמור חומרים ומסמכים לטובת הגנתו.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, שוכנעתי כי אין מקום להורות על ביטול כתב האישום בטענת הגנה מן הצדק בשלב זה, וזאת מן הטעמים הבאים:

בכל הנוגע לטענה לפיה שתי יחידות משטרה היו מעורבות בחקירת הפרשה, הרי שאין בכך כדי להקים טענת הגנה מן הצדק לנאשם. לנאשם אין זכות בדין שהחקירה בעניינו תנוהל על-ידי יחידה כזו או אחרת של משטרת ישראל, ולא שוכנעתי כי מעורבותן של שתי יחידות שונות פגעה באופן כלשהו בזכויות הנאשם, או נעשתה לשם התעמרות בו.

לעניין הטענות בדבר אי-חוקיות החיפוש והתפיסה, הרי שטענות אלה אינן מצדיקות את ביטול כתב האישום בטענת הגנה מן הצדק. לכל היותר, ואיני מביע דעה בשלב זה, עשויות טענות אלה להצדיק פסילת ראייה אשר הושגה בעקבות חיפוש בלתי חוקי, ככל שאכן החיפוש היה בלתי חוקי. גם אם נפלו פגמים בחיפוש במקרה דנן, לא שוכנעתי כי מדובר בפגמים בעוצמה כזו אשר יצדיקו את ביטול כתב האישום כליל, במובחן מסוגיית פסילת ראייה, אשר תיבחן בשלב המתאים בהליך.

לעניין הטענה שמאגר המידע היה פרוץ לכל אזרח, הרי שהעובדה שהיה ביכולתם של אחרים לעבור את העבירה, אינה מצדיקה את ביטול כתב האישום נגד הנאשם. ההגנה לא הוכיחה, וממילא לא הציגה ראיות, כי אחרים ביצעו בפועל את העבירה האמורה, ולא הוגש נגדם כתב אישום, באופן שעולה כדי אכיפה בררנית. יתר על-כן, המאשימה בתגובתה הפנתה לכתבי אישום בתיקים אחרים שבהם האשימה אחרים במעשים דומים, כך שטענת האכיפה הבררנית לא הוכחה. לפיכך, בהעדר תשתית ראייתית לביסוס הטענה, דינה להידחות.

לעניין הטענה לפיה הנאשם קיבל לביתו הודעה בדבר סגירת התיק מחמת חוסר ראיות מספיקות, חודשיים עובר להגשת כתב האישום, סבורני כי יש בטענה זו ממש, ואולם אין בה כדי להצדיק את ביטול כתב האישום, כפי שיפורט להלן:

המבחנים המרכזיים לקבלת טענת הגנה מן הצדק נקבעו, עוד טרם חקיקת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005):

"שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים: בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות... בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום."

(ההדגשה אינה במקור – ע.ק.).