מדינת ישראל נ' אדריס

בפני

שופט יעקב בכר

הכרעת דין

הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק.

1. העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום היא, כי בתאריך 16.05.2010, שעה 15:54, בכביש 70 לכיוון יבור, כביש בו המהירות המרבית המותרת הינה 90 קמ"ש נהג במהירות של 129 קמ"ש- עבירה בניגוד לתקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

2.האמצעי בו נמדדה מהירות נסיעתו של הנאשם, אליבא דגירסת התביעה, הינו מד מהירות לייזר להלן: (ממל"ז) מסוג 20-20 LTI, אשר הופעל ע"י רס"ב פאדל עליאן

3.עד התביעה רס"ב פאדל עליאן אשר הוסמך להפעיל ממל"ז , עוד בשנת 5.09.1999 ציין, בנסיבות המקרה את הדברים הבאים:

"הנהג נהג מכיוון צומת סומך לצומת יבור כביש 70 ראשון ובודד בנתיב השמאלי. הרכב נעצר בק"מ 58.500. הנהג לבדו. אני לבד בניידת כחול לבן 316 מפעיל ממל"ז הוא נהג ויצא לכביש ראיתי את נקודה האדומה לכיוון פנסי הרכב ונקלט נוסע במהירות של 134 קמ"ש. קשר עין רצוף עד עצירתו לא נעלם קשר עין, הוסבר לו מהות העבירה".

בחקירתו הנגדית, ציין עד התביעה כי רכבו של הנאשם היה בודד לחלוטין בנתיב השמאלי, היה בקשר עין עד לעצירת הרכב.

4. מטעם ההגנה העיד הנאשם בעצמו

תגובתו בעת רישום הדו"ח הייתה:

"אני נסעתי 90 או 95, אני מובטל"

בעדותו בבית המשפט, מסר את הדברים הבאים:

"אני נסעתי מכיוון חיפה לכיוון כללי ביתי במג'ד אל כרום. זה היה רכב לבן פיאט אונו, רכב השייך לאח שלי. היה שם פקק. נסעתי מצד ימין, לא מצד שמאל. נסעתי במהירות של 90 קמ"ש. בגלל שזה רכב לא שלי, לא נוסע מהר. הסתכלתי על השעון שאני 90. פתאום אחרי 500 600 מטר הוא עצר אותי. 200 מטר לפני הוא יכול היה לרדת ולעצור אותי בצד ולהגיע לי שזה המהירות שלי. אני טוען שזה לא המהירות שלי, אולי מישהו אחר".

5.מהאמור לעיל, עולה כי המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם הרכב הנמדד הוא רכבו של הנאשם.

6.לאחר ששקלתי את הדברים זה לעומת זה, מצאתי בדבריו הנחרצים של הנאשם משום ספק ממשי שהנאשם זכאי ליהנות ממנו.

אני סבור כי עדותו של עד התביעה אינה מפורטת דיו.

עד התביעה לא מסר הסבר מניח את הדעת מדוע לא עצר את רכבו של הנאשם במקום ביצוע המדידה וזאת למרות שהמדידה בוצעה ממרחק של 243.2 מטר, ולמרות שלטענתו רכבו של הנאשם היה בודד בנתיב השמאלי.

הנאשם נעצר רק כעבור 500 מטר ממקום ביצוע המדידה.

זאת ועוד, עד התביעה לא ציין בנסיבות המקרה מה היה מצב התנועה בנתיב הימני.