מדינת ישראל נ' אביתר

החלטה

לפני ערר שהגישה המדינה על החלטות בימ"ש תעבורה פתח תקווה, כב' השופטת שלזינגר ב-פ"מ 1159-08-10 מיום 26.8.10, פ"מ 14782-08-10 מיום 6.9.10 ו-פ"מ 11491-08-10 מיום 26.8.10 שעניינן אחד לפיהן יש לבטל הפסילות המנהליות שהושתו על כל אחד מהמשיבים.

על פי העובדות משיב 1 הגיש בקשה לביטול פסילה מנהלית ביום 23.8.09 לאחר שהורה קצין משטרה בעקבות שימוע על פסילה מנהלית בת 30 יום מיום 16.8.10.

משיב 2 הגיש בקשה לביטול פסילה מנהלית ביום 31.8.10 לאחר שנערך לו שימוע בפני קצין משטרה ביום 29.8.10 בסיומו הורה קצין המשטרה על פסילה מנהלית בת 30 יום.

משיב שלישי הגיש בקשה לביטול פסילה מנהלית ביום 22.8.10 לאחר שנערך לו שימוע וקצין המשטרה ביום 12.8.10 הורה על פסילה מנהלית בת 30 יום.

בנימוקי הערר מציין ב"כ המדינה הוראת סעיף 47 (ה) (3) לפקודת התעבורה מכוחם רשאי קצין המשטרה להורות על פסילה מנהלית בת 30 יום אם העבירה שבוצעה מפורטת בתוספת הרביעית.

לא נפלה טעות בהחלטת הקצין הפוסל וכן לא היה מקום כי בימ"ש קמא יתערב ויקצר את הפסילה.

מפנה לפסקי דין התומכים בטענותיו.

ב"כ המשיבים מבקש שלא להתערב בהחלטת בימ"ש קמא. לטענתו בכל אחד משלושת המשיבים מדובר במהירות העולה בקילומטרים אחדים על גבול ברירת קנס. עוד טענה בפיו והיא כי הפסילה המנהלית באה להרחיק נהג מסוכן מנהיגה בכביש על-אתר. אין מקום להרחקתו מהכביש במועד מאוחר בכמעט חודשיים ממועד הטלת הפסילה המנהלית.

בעניינו, מפנה את ביהמ"ש ל-ע"ח 21519-08-10 ניתן על ידי כב' השופטת אמסטרדם בימ"ש בתל אביב שם מצא בימ"ש להורות על דחיית ערר של המדינה כאשר הובהר לבימ"ש כי רישיון הנהיגה הוחזר למשיב באותו מקרה וקבע בנסיבות אלה כי מאחר והמשיב שם נוהג בכבישי ישראל למעלה משבוע, דומה הדבר למי ששוחרר ממעצר ומטייל "בשוק" ואז מבקשים להשיבו מאחורי סורג ובריח.

לגופו של עניין – המשיב 1 נמצא נוהג במהירות של 150 קמ"ש במקום 100 קמ"ש.

המשיב 2 נמצא נוהג 136 קמ"ש במקום 90 קמ"ש.

המשיב 3 נמצא נוהג במהירות 151 קמ"ש במקום 110 קמ"ש.

השאלה הניצבת בענייננו אינה כפי שהציג ב"כ המשיבים "יכולת/אפשרות" הנאשם לפטור עצמו בתשלום קנס אילו ברירת הקנס הייתה מעט גבוהה יותר ומאפשרת זאת, אלא, השאלה הינה מהירות נסיעתו בפועל של כל אחד מהמשיבים אל מול המהירות המותרת באותו נתיב נסיעה בו בוצעה העבירה.

משכך, אין לחשב ואין לקבל הטענה לפיה המהירות בפועל תחושב מנקודת הגבול העליון של ברירת הקנס אל מול המהירות בפועל. טענה זו אינה אלא טענה מלאכותית שאין לה מקום כלל.

לאחרונה ניתנו שתי החלטות בשאלה זו ממש, האחת בש"פ 6983/10 אדם קדוש נ' מדינת ישראל מיום 5.10.10 על ידי כב' השופטת חיות ובש"פ 6732/10 על ידי כב' השופט פוגלמן בעניינה של מדינת ישראל נגד שגיב בן שלום מיום 10.10.10.

הראציו בשתי החלטות אלה הינו כי אין לראות בסוגיית כיון המכשיר על מנת שניתן יהיה להסתמך על ממצאיו כראיה, סוגיה שיש להכריע בה במסגרת בקשה לביטול פסילה מנהלית. סוגיה זו תוכרע בהליך העיקרי לאחר התייחסות למכלול השאלות הצריכות לעניין.

עוד צוין, סמכות קצין משטרה להורות על פסילת רשיון לתקופה מנהלית מצויה בסעיף 47(ה) לפקודת התעבורה ומושתתת על שני תנאים מצטברים: האחד הוא קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למי שמתבקשת פסילה בעניינו, והתנאי השני, האם מהמשך נהיגתו עולה מסוכנות לציבור וזאת בהתחשב בעברו התעבורתי ובכלל נסיבות העניין.

הדברים שמסר הנהג ואשר תועדו בדו"ח השוטר מהווים לכאורה ראשית הודאה בביצוע העבירה המיוחסת לו ודי בדו"ח השוטר שהיה במקום כדי להוביל למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לביסוס העבירה.

ולענייננו – עיון בגיליון הרשעות קודמות של המשיב 1 מלמד על הוצאת רישיון נהיגה בשנת 2010 ללא הרשעות. מדובר בנהג חדש יליד 1992. נהג שטרם רכש מיומנות בנהיגה ואין בעברו כדי ללמד על בטיחות נהיגתו כלל ועיקר.