מדינת ישראל נ' אבישר

גזר דין

הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בעבירה של העסקת תושב זר שלא כדין. על פי עובדות כתב האישום שבהן הודתה הנאשמת עולה כי ביום 17.8.10 סמוך לשעה רבע לשלוש אחר הצהריים במשק של מושב גנות העסיקה הנאשמת 2 תושבי האיזור והכוונה מן הסתם לתושבי "השטחים" שפרטיהם מופיעים בכתב האישום. בעת שהעסיקה אותם הנאשמת לא היה בידם של העובדים אישור עבודה בישראל.

המחלוקת בין הצדדים היא פשוטה בתכלית. התביעה עותרת להשית על הנאשמת עונש של מאסר שיש וירוצה בעבודות שירות. עיקר עתירה זו מבוסס על מדיניות ענישה הנקוטה במקומותינו בעבירות אלו. בענין זה מצאתי להעיר הערה שאין בה חידוש. על פי הפסיקה ויש המצטטים רבות לצורך ושלא לצורך פסק הדין בענין פרג'ין אזי ענישת הנאשמת ושכמותה כמו גם ענישת השוהים בישראל שלא כדין היא ענישה אינדיוודואלית ואם יש מאן דהוא הסבור שמדובר בעבירה הגוררת אחריה עונש מאסר חובה הרי הוא טועה.

ב"כ הנאשמת עתרה להימנע מהרשעת הנאשמת ולחייבה בשל"צ.

ההתלבטות שיש לי בענין דנן אינה בשאלה האם להרשיע הנאשמת אם לאו. אני סבור כי ממהות העבירה, נסיבותיה והקשר של ביצוע העבירה לזמן ולמקום, דהיינו, לנוכח המצב הביטחוני השורר במקומותינו ובשים לב למדיניות הענישה בעבירות אלו לא יהיה זה נכון וראוי ולא עולה בקנה אחד עם ההלכה בענין הנדון.

בענין הרשעת נאשם או אי הרשעתו הולכים אנו בדרך כלל אחר פסיקת בית המשפט העליון במה שמכונה בפי רבים "הלכת כתב". העיקרון המנחה הוא שככל שאדם ביצע עבירה פלילית יורשע בגין מעשהו. החריג לעיקרון, ואין לשכוח שמדובר בחריג, הוא אי ההרשעה. חריג זה יכול ויתקיים ככל שקיים פער ואי התאמה בין תוצאת ההליך המשפטי על הנאשם, דהיינו, פגיעה קשה בו, לרבות ובמיוחד פגיעה תעסוקתית, אל מול מהות העבירה ומהות המעשה האסור.

לסיכום, אומר כי ככל שמדובר בעבירה חמורה או במעשה חמור נדיר יהיה ולא יהיה נכון לסיים ההליך באי הרשעת נאשם וההיפך הוא הנכון, ככל שמעשה העבירה או המעשה אינם חמורים יטה בית המשפט לאי הרשעת הנאשם ככל שהובהר לפניו כי הרשעתו תפגע פגיעה קשה בנאשם.

במקרה שלפני לא התקיימו לא זה וגם לא זה. העבירה היא עבירה חמורה, לפי שאין הרשויות המופקדים על ביטחון תושבים יודעות להבחין בין אלה הנכנסים לישראל כדי לעבוד או למטרה תמימה לבין אלה הנכנסים לישראל מן השטחים כדי לפגוע בתושביה. זה העיקרון המנחה.

מאידך, אין לפני אינדיקציה לפגיעה תעסוקתית כלשהי או לפגיעה ממשית בנאשמת אם תורשע.

ההתלבטות הקשה במקרה דנן היא במקום אחר לגמרי. היא האם להשית על הנאשמת עונש של מאסר בפועל ממש או עונש של מאסר מותנה, ואסביר. על פי חוות דעת הממונה על עבודות שירות בשב"ס אין הנאשמת כשירה לבצע עבודות שירות. הבסיס לקביעה זו הוא פשוט ולא אחשוף אותו שמא אפגע בפרטיותה של הנאשמת. מדובר במצב רפואי גופני מורכב ביותר. הנאשמת איננה בריאה בגופה ויותר על כך לא אוסיף. עיון במסמכים הרפואיים שהוגשו לבית המשפט כמו גם באמור בתסקיר שירות המבחן מסביר היטב את מצבה המורכב של הנאשמת.

ככל שאפשרות המאסר בעבודות שירות ירדה מן הפרק, אזי לכאורה נותרה האפשרות של מאסר בפועל ממש, או החלופה האחרת מאסר מותנה.

הואיל וענישת אדם היא ענישה אינדיוודואלית לא יהיה זה נכון, לא יהיה זה ראוי ויהיה בלתי מידתי לגזור על הנאשמת שבפני בנסיבותיה האישיות הקשות עונש של מאסר בפועל. אני שולל גזירת עונש של מאסר בפועל על הנאשמת. אני סבור כי האיזון הראוי הוא בחיוב הנאשמת בשל"צ בצירוף עונש של מאסר מותנה.

כאן המקום להזהיר הנאשמת כי אם תפר השל"צ, כפי שאחייבה בהמשך הדברים תובא לדיון מחדש בפני שאז יוחמר עמה הדין:

אלה העונשים שאני משית על הנאשמת:

3 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מהיום לא תעבור הנאשמת עבירה על חוק הכניסה לישראל.

אינני מחייב את הנאשמת בקנס וזאת לנוכח נסיבותיה האישיות.

אני מחייב את הנאשמת לחתום על התחייבות בסך 2,000 ₪ לפיה אם תעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל תוך 3 שנים מהיום תשלם הסכום.

לא תחתום על התחייבות תאסר למשך 7 ימים.

אני מחייב הנאשמת לבצע שירות לתועלת הציבור (של"צ) בהיקף של 80 שעות כפי תוכנית השל"צ שהוכנה עבורה על ידי שירות המבחן.

הוסבר לנאשמת בלשון פשוטה משמעות השל"צ, הבינה והסכימה.