מדינת ישראל נ' אביטן(עציר)

החלטה

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום, בת.פ. 23098-01-11, בו מיוחס לו ביצוע עבירות לפי סעיפים 192, 379 ו- 334 + 335 (א) (1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 23098-01-11. הבקשה נדונה בפניי ובהחלטתי מיום 10/2/11, שניתנה לאחר שקבעתי כי מתקיימת עילת מעצר וכי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב (זאת קבעתי כבר בהחלטתי מיום 18/1/11) ולאחר שהתקבל תסקיר מעצר, הוריתי לשחרר את המשיב בתנאים שפורטו באותה החלטה, הכוללים, בין היתר, שהייה במעצר בית מלא בבית דודתו, הגב' מירי ללוש, המתגוררת בישוב קרני שומרון, בפיקוחם של הדודה ו/או של מר שלום אביטן ו/או של הגב' מירב אביטן.

2.ביום 13/3/11, בסמוך לשעה 20.46, נמצא המשיב שוהה בחצרות יוסף (שזה הרחק מקרני שומרון) בחברתה של הגב' שיר לוי ולכן הוא נעצר, בחשד לביצוע עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין.

בחקירתו הסביר המשיב מדוע הגיע למקום בו נתפס ואמר כי בטרם יציאתו כדי לפגוש את שיר לוי, שלטענתו הינה חברתו, הוא פנה לסניגורו, עו"ד אברהם אמר (להלן: "עוה"ד"), ביקש ממנו אישור לצאת ממעצר הבית כדי לראות מה קורה עם חברתו ועוה"ד אישר לו לצאת ממעצר הבית. בעקבות גירסתו זו, נחקר עוה"ד. עוה"ד אישר כי המשיב פנה אליו וביקש ממנו "להגיש בקשה דחופה לפתוח לו חלון למשך שעתיים בערב" והוא אכן הכין בקשה ושלח אותה לביהמ"ש, באמצעות הפקס, ואף אמר למשיב שהגיש את הבקשה. יחד עם זאת הכחיש עוה"ד כי אישר למשיב לצאת ממעצר הבית בטרם הוגשה הבקשה והתקבלה החלטה של ביהמ"ש המתירה את היציאה.

3.בעקבות הפרת תנאי השחרור הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר, בה היא עותרת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, זאת בטענה כי נוכח הפרת תנאי השחרור "ברי כי אין ליתן אמון במשיב".

בדיון שהתקיים ביום 14/3/11 ביקש הסניגור שלא להעתר לבקשת המבקשת, זאת משום שמדובר ב"הפרה לכאורה" ראשונה וכי למעשה נפלה אי הבנה, כאשר המשיב סבר שבעצם הגשת הבקשה יש כדי לאפשר לו לצאת ולכן לא מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירת ההפרה. הסניגור ביקש לשחרר את המשיב ואף הציע להוסיף תנאים על התנאים שנקבעו בהחלטה מיום 10/2/11.

4.לאחר שבחנתי את חומר הראיות המצוי בתיק החקירה שנפתח בעקבות הפרת תנאי השחרור נוכחתי לדעת שמדובר בהפרה ממשית של תנאי השחרור ולא ב"הפרה לכאורה". אין אני מסכים עם טענת הסניגור כי מדובר באי הבנה וכי לא מתקיים היסוד הנפשי. עיון בהודעתו של המשיב מלמד שהוא היה מודע לכך שהוא מפר את תנאי השחרור. הוא לא אמר לחוקר שעוה"ד אמר לו כי הגיש את הבקשה וכי הבין מכך שמותר לו לצאת אלא אמר "... דיברתי עם העורך דין שלי והוא אישר לי לצאת מהמעצר בית" (ההדגשה שלי – מ.א), גירסה, שכאמור, הוכחשה ע"י עוה"ד עת נחקר במשטרה.

אם לא די בכך, מעיון בהעתק הבקשה שהגיש עוה"ד עולה כי הבקשה היתה לאפשר למשיב לצאת מהבית של דודתו בקרני שומרון בין השעות 19.30 עד 21.30 ואין חולקין שהמשיב יצא מבית דודתו הרבה לפני השעה 19.30, כך שגם אם ניתן היה לקבל את הטענה שמדובר באי הבנה, היינו כי המשיב חשב שבעצם הגשת הבקשה די כדי להתיר לו את היציאה, הרי שבכל מקרה לא היה רשאי לצאת לפני השעה 19.30.

זאת ועוד, בהתאם להחלטתי מיום 10/2/11 (סעיף 5) גם באותם מקרים בהם רשאי המשיב לצאת מהבית, כגון לצורך התייצבות בביהמ"ש ו/או בשירות המבחן, ישנה חובה כי יתלווה אליו אחד משלשת המפקחים. ראוי לציין שגם באותם שני מקרים בעבר בהם הותר למשיב לצאת ממעצר הבית, הותנה הדבר בכך שאחד המפקחים יתלווה אליו. אין חולקין שבפעם הנוכחית יצא המשיב ללא ליווי של אחד המפקחים ואף מבלי להודיע להם שהוא יוצא. די בעובדה זו כדי להוות הפרת תנאי השחרור, גם אם תתקבל הטענה שנפלה אי הבנה והמשיב הבין שמותר לו לצאת.

5.הנה כי כן, אני סבור שמחומר הראיות עולה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המשיב הפר את תנאי השחרור. הדבר מצביע, לכאורה, על כך שאין הוא ראוי לאמון. זאת ועוד, העובדה שהצליח לצאת מבית דודתו מבלי שאיש מהמפקחים יבחין ביציאתו ו/או בהעדרותו, מלמדת, לכאורה, שגם במפקחים אין ליתן אמון.

משזה המצב אני סבור שיש מקום לשינוי תנאי השחרור. נשאלת השאלה האם יש לבטל את שחרורו של המשיב ולהורות על מעצרו עד תום ההליכים או שמא די בהחמרת תנאי השחרור, לרבות שינוי זהות המפקחים? נראה לי כי לצורך מתן תשובה לשאלה זו מן הראוי להיעזר בשירות המבחן.

אשר על כן, אני מורה על קבלת תסקיר מעצר משלים ודוחה להמשך דיון בבקשה ליום 31/3/11, שעה 10.30.

יש לזמן את המשיב באמצעות שב"ס.

ניתנה והודעה היום י' אדר ב תשע"א, 16/03/2011 במעמד הנוכחים.

משה אלטר, סגן נשיא

לתשומת לב שירות המבחן: המשיב שוהה במעצר בבית מעצר קישון.