מדינת ישראל נ' אבו עריבאן(עציר)

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות שעניינן סיוע לגניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק") ביחד עם סעיף 31 לחוק, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק, נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה") וכן נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודה.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 8.3.11, בשעות הערב בנתניה, סייע הנאשם לאחר, שזהותו אינה ידועה, לפרוץ לרכב מסוג סקודה פביה, מ.ר. 3740267 (להלן: "הרכב הגנוב"). הנאשם התניע הרכב הגנוב ונסע איתו, כל זאת ללא רשות מבעליו, הגב' רות ונקה.

למחרת, ביום 9.3.11 בשעה 1:00 לערך, נהג הנאשם ברכב הגנוב בכביש מספר 57 מכיוון מערב למזרח, בזמן שהיה פסול מלנהוג ברכב. על גבי אותו הכביש, בכיוון נסיעתו של הנאשם, הוצב מחסום משטרתי, לרבות ניידת משטרה בה הופעלו אורות מהבהבים, תמרורי חסימה מהבהבים וקונוסים. כתוצאה מכך, נחסם הנתיב הימני לתנועה.

חרף הימצאות המחסום, התקרב הנאשם בנסיעה מהירה אל עבר המחסום, תוך שהוא מפעיל אורות גבוהים. השוטר, סלבה שטוקמן, שעמד אותה עת על הנתיב הימני, לבוש באפוד זוהר, סימן לנאשם באמצעות פנס לעצור בצד הדרך, אולם זה לא שעה להוראה והאיץ נסיעתו בפתאומיות לכיוונו של השוטר. על מנת שלא להיפגע, זינק השוטר אל עבר שול הדרך ונחבל בידו. הנאשם המשיך בנסיעתו ועבר את ניידת המשטרה.

השוטרים שהיו במקום החלו לדלוק אחר הנאשם, שהמשיך בנהיגה במהירות מופרזת אל עבר קלנסוואה, חצה צומת בניגוד לרמזור שהורה אור אדום, עבר בין נתיבים ועקף מכוניות בפראות. השוטרים השתמשו במערכת הכריזה והורו לנאשם לעצור, צפרו והבהבו באורות הניידת, אך הנאשם לא עצר.

כאשר הגיע הנאשם לצומת ינוב, דלק ברמזור אור אדום לנוסעים ישר. הנאשם סטה ימינה, עלה על אי תנועה בנוי ומיד סטה שוב שמאלה על מנת להמשיך בכיוון מזרח.

כאשר הגיע הנאשם לצומת המשתלה, איבד שליטה על הרכב הגנוב, עלה על אי תנועה ופגע בשני רמזורים.

הצדדים עתרו במשותף, על יסוד הסדר הטיעון, לעונש מאסר בפועל בן 32 חודשים, פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 5 שנים ופסילה על תנאי. מאסר על תנאי וקנס סמלי.

מתסקיר מבחן שהוגש אודות הנאשם עולה, כי מדובר ברווק כבן 21, תושב טייבה, הבכור מבין ארבעה ילדים. שירות המבחן עמד על הרקע המשפחתי המורכב בו גדל הנאשם. אביו של הנאשם מרצה כיום עונש מאסר, בעטיו עבר הנטל לכלכלת משפחתו לכתפי הנאשם. אמו של הנאשם אינה עובדת בשל בעיות רפואיות. ככל הנראה קשיי התמודדותו של הנאשם עם מצבו המשפחתי וחוסר האונים שחש, הביאו להתדרדרותו, לשימוש בסמים ובאלכוהול ולביצוע העבירות.

שירות המבחן עמד על כך כי הליך המעצר היווה מסגרת מציבת גבולות בעבור הנאשם. כיום הוא נקי מסמים, עובד במטבח בית הסוהר ומביע תובנה ביחס להתנהגותו הבעייתית. חרף האמור, שירות המבחן התרשם כי בהעדר מסגרת משפחתית תומכת, יתקשה הנאשם לעמוד בתכנית שיקומית ועל כן נמנע מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו.

טיעוני הצדדים לעונש

ב"כ המאשימה עמדה על חומרת המעשים בהם הורשע הנאשם, והטעימה כי אך בנס לא הובילה נהיגתו הפרועה של הנאשם לקיפוח חיי אדם. התובעת הוסיפה כי נפיצותה של תופעת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה מחייבת נקיטת יד קשה עם מבצעיה. כן הטעימה התובעת כי העבירה בוצעה חרף הרשעתו של הנאשם בשנת 2010 בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח, אולם אין לחובתו הרשעות נוספות.

לקולא, ציינה התובעת את גילו הצעיר של הנאשם, את העובדה שהודה במעשיו ולקח עליהם אחריות. כן נלקחו בחשבון תפקודו התקין של הנאשם מאז מעצרו, והעובדה כי הוא נקי מסמים ומוסר בדיקות שתן באופן קבוע.

לאור האמור, לשיטת ב"כ המאשימה, עונש המאסר המוצע, בן 32 חודשים, מאזן כראוי בין כלל השיקולים לחומרא ולקולא.

ב"כ הנאשם הצטרף לטיעוני התובעת והוסיף כי ההסדר ראוי אף לאור העובדה, כי מדובר במאסר ראשון של הנאשם וכן נוכח נסיבותיו האישיות הקשות כעולה מתסקיר שירות המבחן.

דיון והכרעה

על חומרתה של עבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה אין להכביר במילים, בהינתן הסכנה הקשה לה נחשף הציבור בעטיה. הדברים הינם בבחינת קל וחומר, על רקע ההסלמה שחלה בעבירה זו בשנים האחרונות.

לא בכדי ראו בתי המשפט להחמיר בעונשיהם של העוברים עבירות מהסוג דנן. כך נקבע למשל בע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן [פורסם בנבו] (2004):

"...חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים ואסור לה להשלים עם בריונות ופריקת עול מסוג זה, ומקל וחומר שאין להשלים עם כך כאשר מדובר בתופעה שרבים חוטאים בה, והמתרחשת כמעשה של יום יום באזור הנגב. את התופעה החמורה הזו יש למגר כדי להבטיח את שלום הציבור, וגם כדי לאפשר לאנשי החוק למלא את תפקידם ללא מורא. תרומתם של בתי המשפט למאמץ שנועד להשיג מטרה זו צריכה לקבל ביטוי ברמת הענישה הנקוטה, ולנוכח פסקי דין שהוצגו בפנינו אנו חוששים כי ברמת הענישה הנהוגה כיום אין די, וספק אם רכיב ההרתעה זכה בה למענה הולם".