מדינת ישראל נ' אבו סבית

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה שניתן על פי הסכמת הצדדים מכוח הוראות סעיף 212 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965, ביום 15.2.2013.

על- פי הסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של החלטה, הסכימו הצדדים, כי ביצוע צו ההריסה יעוכב עד ליום 8.6.2013 וזאת כפי שפרטו הצדדים בהסכמתם: "לפנים משורת הדין, ולצרכי התארגנות בלבד".

עתה מבקש ב"כ המבקשים להאריך את מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה, וזאת מן הטעם, שלטענת המבקשים, קיימת אפשרות כי המבנה יזכה בהיתר. לטענת המבקשים, ככל הנראה, יכללו המקרקעין עליהם בנוי המבנה, בתחום שכונה 14 המתוכננת בישוב חורה, וככל שיוכללו המקרקעין בתחום השכונה, הרי שלטענת המבקשים, תתאפשר קבלת היתר בניה והבניה תוכשר.

לטענת המבקשים, ביצוע הצו, הינו פעולה בלתי הפיכה, והפגיעה הכרוכה בה אינה מידתית, בשים לב למצבם הכלכלי, ולעלויות הכרוכות בכך, ביחס לתוחלת התכנונית הנטענת ביחס למבנה.

לאור טענות אלו, עותרים המבקשים: "להורות על דחיית צו ההריסה שהוצא כנגד המבקשים... ... עד למועד אישור התוכנית לצירוף המבנה לישוב חורה".

המשיבה בתגובתה, הדגישה, כי היא מתנגדת לבקשה. המשיבה הדגישה, כי הבקשה הוגשה בלא הצרופות הנדרשות ובכלל זה העדר תצהיר של בעל מקצוע, התומך בטענה בדבר האפשרות כי המקרקעין, יוכללו בתחום הישוב חורה, והעדר מסמכים רלוונטיים נוספים לעניין זה.

לטענת המשיבה, המסמך שצורף מאת ראש המועצה המקומית חורה, הינו חסר נפקות, שכן ראש המועצה אינה מהווה מוסד תכנוני או בעל מקצוע.

לטענת המשיבה, בית המשפט אינו רשאי לדון בבקשה, מכוח הוראות תקנה 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק) התשס"ט – 2008, לאור אי העמידה בתנאי התקנות.

לגופו של עניין, הדגישה המשיבה, כי בית המשפט העליון התווה הלכות לפיהן, אין מקום להאריך מועד ביצועו של צו ההריסה, שעה שאין אופק תכנוני נגלה לעין, וכי השיקולים הכלכליים המפורטים בבקשה, אינם יכולים להוות עילה וטעם להמשך הפרת חוק.

לטענת המשיבה, אין בפי המבקשים כל טענה בדבר עובדה חדשה, אשר לא הייתה ידועה לצדדים עת גיבשו את ההסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה וכי עצם העובדה שהמבקשים לא נקבו במועד ובמספר השבועות או החודשים הנדרשים לשם קבלת ההיתר, מלמדת מאליה על כך שאין המבקשים עומדים כ"פסע" מקבלת היתר, וכי אין למבקשים אלא להלין על עצמם כי בנו מבנה ללא היתר, ומשכך גרמו לעצמם להוצאות והפסדים כספיים.

המשיבה אף טענה כי הותרת המבנה אשר נבנה שלא כדין תוך תפיסת קרקע וקביעת עובדות בשטח אף מקנה למבקשים יתרון בלתי הוגן על פני אזרחים שומרי חוק, אשר בונים אך ורק לאחר שהוקצו להם מגרשים כדין, ולאחר קבלת היתרים ורישיונות כדין.

דיון

סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, קובע:

"בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן".

לעניין אופן הגשת בקשות לקבלת ארכה נקבעו תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט – 2008. סעיף 2 לתקנות קובע:

" (א)  בקשה תוגש בכתב לפי הטופס שבתוספת לבית המשפט שנתן את הצו, לא יאוחר מעשרים ואחד ימים לפני המועד האחרון שנקבע לביצועו.
(ב)   הבקשה תפרט באופן מלא את כל ההליכים המינהליים והמשפטיים, בכל הערכאות, בעניין הבניה או השימוש שאליהם מתייחס הצו, ויצורפו אליה העתקים של כל הצווים, פסקי הדין וההחלטות הנוגעים לעניין.
(ג)   הבקשה תיתמך בתצהיר לאימות העובדות העומדות בבסיסה; בקשה הכוללת טענות עובדתיות בדבר שינוי במצב התכנוני שנעשה ביוזמת המבקש, או בדבר קיומם של הליכי תכנון או רישוי תלויים ועומדים, תיתמך גם בתצהיר של איש המקצוע המטפל בהליכים אלה, ויצורפו אליו העתקים מהמסמכים הנוגעים לעניין."
סעיף 3 לתקנות קובע: