מדינת ישראל נ' אבו דקה(עציר)

החלטה

1.בפני טענה מקדמית שהעלה ב"כ הנאשם, בדבר "חוסר סמכות טריטוריאלית וחוסר סמכות מקומית".

2.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נסיון כניסה לישראל שלא כחוק (בניגוד לסעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין")); הפרעה לעובד ציבור (בניגוד לסעיף 288א(1) לחוק העונשין); וקשירת קשר לעשות עוון (בניגוד לסעיף 499(א)(2) לחוק העונשין).

3.על פי הנטען בכתב האישום, ביום 18.1.14 תיאם הנאשם עם אחר כי האחר יסיע אותו מטול כרם לג'מעין, המצויים בשטחי הרשות הפלסטינית, ומג'מעין יאסוף את הנאשם אדם נוסף, ישראלי, אשר יבריח אותו לתוך מדינת ישראל, זאת כשאין בידי הנאשם אישור כניסה לישראל. בהתאם לאמור, הוסע הנאשם, יחד עם שניים נוספים, לג'מעין, ומשם, הוכנסו הנאשם והשניים הנוספים על ידי הישראלי לתא המטען, בדרכם לישראל. במחסום חוצה שומרון נתפס הנאשם על ידי בודק בטחוני, כשהוא מתחבא בתא המטען של הרכב.

נטען, כי במעשיו אלה קשר הנאשם קשר עם אחר לבצע עוון, ניסה להיכנס לישראל שלא כדין והפריע לעובד ציבור למלא תפקידו על פי דין.

4.ב"כ הנאשם טוען, כי היה על התביעה להגיש כנגד הנאשם כתב אישום לבית המשפט הצבאי בסאלם, ולייחס לו עבירה של "נסיון לצאת משטח סגור", כפי שעשתה בעניינו של החשוד האחר שנעצר יחד עם הנאשם, ואשר נשפט ל-40 ימי מאסר.

5.לטענת ב"כ הנאשם, היות והעבירות בוצעו על ידי הנאשם בשטחי "האזור", הרי שהסמכות לשפוט אותו מסורה לבית המשפט הצבאי בסאלם ולא לבית משפט זה. תמיכה בטענתו, מוצא ב"כ הנאשם בתקנות 2(א) ו-2(ג) לתקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ז-1967, כפי שתוקנו והוארכו בחוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשע"ב-2012 (להלן: "תקנות שעת חירום"), אשר זו לשונן:

"2. סמכות בית המשפט

בנוסף לאמור בכל דין יהיה בית המשפט בישראל מוסמך לדון, לפי הדין החל בישראל, אדם הנמצא בישראל על מעשהו או מחדלו שאירעו באזור וכן ישראלי על מעשהו או מחדלו שאירעו בשטחי המועצה הפלסטינית, והכל אם המעשה או המחדל היו עבירות אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל.

תקנה זו אינה חלה על מי שבשעת המעשה או המחדל היה תושב אזור או תושב שטחי המועצה הפלסטינית, שאינם ישראלים".

6.לטענת ב"כ הנאשם, המחוקק קבע הסדר מיוחד ושונה לתושב האזור המבצע עבירה באזור, לעומת תושב ישראלי המבצע עבירה באזור. בעוד שבתקנות נקבע כי לבית המשפט מסורה הסמכות לשפוט ישראלי המבצע עבירה באזור, הרי שאותן תקנות שללו את סמכות בית המשפט לשפוט תושבי האזור בגין עבירות שביצעו באזור. ב"כ הנאשם אף מפנה לספרו של המלומד י' קדמי, התומך, לטענתו, בגישה זו.

7.עוד טוען ב"כ הנאשם, כי בית משפט זה נעדר סמכות מקומית, שכן העבירות בוצעו בשטחי הרשות הפלסטינית, אשר אינם בתחום שיפוטו של בית המשפט.

8.ב"כ המאשימה ביקש לדחות הבקשה. לטענתו, הסכמי הביניים וכן תקנות שעת חירום אינם פוגעים ואינם מצרים את חוק העונשין, אשר הוראותיו תקפות גם לגבי תושבי האזור, למרות שקיימת סמכות שיפוט גם על פי הסכמי הביניים.

ב"כ המאשימה הפנה להחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 4343/08, מאהר עג'ג', ממנה עולה כי תקנות שעת חירום אינן מהוות הסדר ממצה וכל מטרתן היא הוספת סמכות שיפוט לבתי המשפט הישראליים לדון בעניינם של אזרחים ישראליים שביצעו עבירות בשטחי האזור, הגם שעבירות אלו נחשבות "עבירות חוץ". הרחבה זו מסוייגת למי שאינו ישראלי ושבשעת המעשה היה תושב האזור או תושב שטחי המועצה הפלסטינית, אלא שסייג זה נוגע אך ורק להרחבה הייחודית האמורה, ואין בו כדי לסייג את כללי סמכות השיפוט הרגילים הנוהגים במשפט הישראלי, ובכלל זה, ההוראות הרלוונטיות בחוק העונשין.

ב"כ המאשימה טוען כי ענין לנו ב"עבירת פנים" שבוצעה על ידי הנאשם, כמשמעותה בסעיף 7(א)(2) לחוק העונשין, וככזו, הרי שלבית משפט זה סמכות שיפוט בעניינה.

9.לאחר ששקלתי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון (כניסה לישראל שלא כדין), נסיון כניסה לישראל שלא כדין והפרעה לעובד ציבור. על פי עובדות כתב האישום, ניסה הנאשם, לכאורה, להיכנס לשטח מדינת ישראל, בתוך תא מטען, ברכבו של אזרח ישראלי, כל זאת לאחר שקשר קשר עם אחר לעשות כן.

11.עיננו הרואות, כי על פי עובדות כתב האישום ביצע הנאשם, לכאורה, "עבירת פנים" כהגדרתה בסעיף 7(א)(2) לחוק העונשין, שזו לשונה:

"7. העבירות לפי מקומן

'עבירת פנים' –