מדינת ישראל נ' אבו דיה

הכרעת דין

מבוא:

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף, בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, תשכ"א- 1961 וכן נהיגה ברכב ללא פוליסה ביטוח בת תוקף על השימוש שלו ברכב, בניגוד לסעיף 2 לפקודת ביטול רכב מנועי, תש"ל- 1970.

על פי כתב האישום נטען כי, ביום 06.01.14 בשעה 07:58 לערך, נהג הנאשם ברכב מסוג טויוטה בדרך ביר נבאלה בירושלים, זאת כשאין לו רישיון נהיגה תקף ופועל יוצא כשאין פוליסת ביטוח בת תוקף על שימושו ברכב.

הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי הוא לא נהג ברכב. במועד הכפירה נמסר כי "הרכב המשטרתי היה בבדיקה של רכב אחר והנאשם לא זוהה נוהג ברכב".

גדר המחלוקת:

אין מחלוקת, כי רכב הטיוטה הינו רכב השייך לנאשם וכי הוא רשום פורמלית במשרד הרישוי על שם אשתו.

אין גם מחלוקת כי השוטרים עסקו בזמן הגעת הרכב, בבדיקה של רכב אחר במרחק מה ממקום עצירת רכב הנאשם וכי הם ניגשו לרכב הנאשם ומצאו אותו שם עומד וכבוי.

כולם מסכימים כי בעת שהשוטרים הגיעו לרכב לא איש במקום מלבד הנאשם וכי מפתחות הרכב היו בכיסו.

המחלוקת העיקרית בתיק זה הינה בשאלה, מי נהג ברכב. האם הנאשם נהג ברכב עד למקום עצירתו, כטענת המאשימה; או כטענת הנאשם, שהרכב הגיע למקום נהוג על ידי חברו מר מוחמד פראג.

הראיות:

מטעם המאשימה העידו השוטרים רס"ר מיכאל בן עזרא ויוסי מרדכייב. מטעם הנאשם העיד הנאשם בעצמו וחברו מר מוחמד פראג.

דיון והכרעה

האם הנאשם נהג ברכב

על המאשימה הנושאת בנטל ההוכחה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם נהג ברכב, וכי העובדות והראיות אינן מתיישבות עם מסקנה הגיונית אחרת כלשהי, זולת אשמת הנאשם. לעומת זאת, הנאשם, די לו בכך שיצביע על ספק סביר ויראה כי גרסתו הינה אפשרות מתקבלת על הדעת שיש לה אחיזה בחומר הראיות ושאיננה בבחינת השערה נטולת בסיס בראיות או אפשרות תיאורטית גרידא (ראה: י. קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009, חלק רביעי, עמ' 1674- 1681).

לאחר ששקלתי את חומר הראיות שמעתי את העדים והתרשמתי מעדויותיהם הגעתי למסקנה כי האשימה הוכיחה את האשמה שיוחסה לנאשם מעבר לכל ספק סביר. אני קובע כי מי שנהג ברכב אינו אחר מלבד הנאשם. ואסביר:

שני השוטרים העידו בפניי וטענו כי זיהו בוודאות את הנאשם כמי שנהג ברכב. אכן, כאשר רכב הנאשם הופיע לראשונה, השוטרים עסקו בדיקה של רכב אחר; אולם, הם הבחינו בנאשם נוהג ברכב ושמרו על קשר עין רצוף עד לעצירתו.

השוטרים העידו בפניי כי רכב הנאשם הגיע בנסיעה לכיוונם ובמרחק של 30 – 40 מטר פנה ימינה, והמשיך בנסיעה לכיוון צלע ההר ונעצר. אמנם, קיים שוני בעדויות שני השוטרים ביחס למרחק שבו נעצר רכב הנאשם, האחד טוען ל- 70 מטר והאחר טוען למרחק של 200 מטר, אולם, לא מצאתי כי יש בכך בכדי לעורר ספק שמא נפל בפגם בזיהוי הנאשם.

בעדותו בפניי אמר השוטר מיכאל בן עזרא כי "ניתן היה לראות כי אף אחר לא יוצא את הרכב ולא עוזב את הרכב...." (עמ' 3, ש' 13). ובהמשך טען כי הוא ראה בוודאות את הנאשם נוהג ברכב (עמ' 4, ש' 24; עמ' 5, ש' 23). עדותו זו של השוטר לא נסתרה ולכן אני מקבל אותה.

מנגד, עדותו של הנאשם לא הייתה אמינה בעיני והתגלו בה בסתירות רבות. הנאשם נחקר במשטרה בסמוך לאחר האירוע ומסר כי הוא לא נהג ברכב אלא חברו מוחמד אשר את שם משפחתו הוא אינו יודע. לטענתו, חברו מוחמד הוא אשר הביא את הרכב למקום. בנוסף, טען הנאשם כי הוא לא יודע את מספר הטלפון של מוחמד (ת/3, ש' 40 -41). כאשר נשאל הנאשם איך הוא ידע איפה הרכב אם אין לו את מספר הטלפון של החבר מוחמד והוא השיב: "חבר שלי הוא שכן שלי ואין לי את הטלפון שלו. אם אני צריך אותו אני קורא לו". הנאשם נשאל מאיפה החבר לקח את הרכב בבוקר והשיב: "מהבית שלי" (ת/3, ש' 57 -58) והוא הגיע אל הרכב ברגל מהבית "אני הייתי למטה, ירדתי ברגל מהבית" (ת/3, ש' 53 -54).