מדינת ישראל נ' אבו דבוס(אסיר)

גזר דין

1.הנאשם הורשע בתיק זה, על פי הודאתו, בביצוע העבירות הבאות:

א. איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז-1977.

ב. חבלה במזיד לרכב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין התשל"ז-1977

2.כעולה מעובדות כתב האישום, בתאריך 23.4.10, בשעה 05.00, או בסמוך לכך, איים הנאשם על אחיו בפגיעה שלא כדין בחייו, בכך שאמר לו כי יזרוק רימון בחתונתו ביום למחרת וזאת בכוונה להפחידו ו/או להקניטו.

למחרת היום, בשעה 13.00 גרם הנאשם לחבלה במזיד לרכב מסוג יגואר שנמצא אותה עת בחזקתו של איסמעיל חווא באופן שנטל בידו אבן והשליכה על שמשת הרכב ימנית קדמית ולאחר מכן נטל אבן נוספת והשליכה לעבר השמשה הקדמית, מצידה הימני. כתוצאה מכך נגרמו סדקים לשמשות הרכב

בהמשך החל הנאשם בועט בחלקו הימני קדמי של הרכב וכופף את פח הרכב. כמו כן, איים לפגוע בחייו של מר חווא בכך שאמר לו כי ידקור אותו.

3.ב"כ המאשימה ציינה בטיעוניה לעונש את חומרת התנהלותו של הנאשם, העולה למקרא כתב האישום. ציינה את עברו הפלילי של הנאשם וביקשה להשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל של ממש, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן, שלא יופחת מהנזק שנגרם לו.

4.הסניגור, בטיעוניו לעונש ציין את מצבו הנפשי של הנאשם בעת קרות האירוע. בנוסף ציין שאין מדובר בנסיבות חמורות במיוחד.

5.כלל ידוע הוא בשיטת משפטנו כי מלאכת הענישה הינה מלאכה אינדיבידואלית, זאת אף בגין העבירות החמורות ביותר.

בבואי לגזור את דינו של הנאשם, שקלתי:

שיקולים לחומרא:

א.חומרת העבירות והתנהלותו של הנאשם כלפי המתלוננים כמתואר בכתב האישום.

ב.עברו הפלילי של הנאשם, רק לאחרונה השתחרר הנאשם מבית הסוהר, לאחר שריצה עונש של מאסר למשך 3 שנים.

שיקולים לקולא:

א.הודאתו של הנאשם בהזדמנות הראשונה.

ב.למרות שחוות הדעת הפסיכיאטרית מצאה כי הנאשם כשיר לעמוד לדין, הרי שאין להתעלם ממצבו הנפשי של הנאשם בעת קרות האירוע וכיום, כפי שהתרשמתי במהלך הדיונים בפניי ומחוות הדעת הפסיכיאטרית.

אשר על כן, לאחר ששלקתי את הטעמים לחומרא בצד הטעמים לקולא, אני דן את הנאשם כדלקמן:

*מאסר בפועל לתקופה של 1 חודש, החל מיום מעצרו 24.4.10 .

* מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים , למשך 3 שנים , והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור בתקופה זו עבירה בה הורשע ויורשע בה.